סקירת הספר: "ההורים שחיים דרכי"

מתוך: "שיחות", כ"ה (3), 2011 (עמ' 301-298)

המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"

יולנדה גמפל
ההורים שחיים דרכי
תרגום מצרפתית: תהילה מישור
ירושלים: כתר, 2010, 188 עמ'.

בשירה המרגש "את האש בחלונות" כותבת המשוררת ברכה רוזנפלד, בת לאם ניצולת שואה:

אֶת הָאֵשׁ בַּחַלּוֹנוֹת
אֶת הַדְּלָתוֹת הַבּוֹעֲרוֹת
וְהַגַּגּוֹת בַּלֶּהָבָה
נוֹשֵׂאת אִמִּי בכף יָדָהּ
וַאֲנִי
בְּפִי
מְכַבָּה
לָשׁוֹן חֲרוּכָה צוֹעֶקֶת מַיִם. (1)

ספר זה, המבוסס על שלושים שנות עבודתה הקלינית של פרופ' יולנדה גמפל עם ניצולי שואה ועל מחקרה רב השנים את השפעת טראומות השואה, בא לתת מילים לאותן לשונות חרוכות עליהן כותבת ברכה רוזנפלד בשירה, לשונות הילדים והנכדים שנאלצו בעל כורחם לכבות את כפות ידיהם הלוהטות של דור הניצולים. הוא בא לתאר ולהסביר את אותם תהליכים פסיכולוגיים מורכבים שהביאו לכך שגם היום, שישים ושש שנים מאז שהסתיימה המלחמה ההיא, ממשיכים החלונות הנעולים של חלק מהניצולים לבעור בנפשם של צאצאיהם.

לאורך הספר חוזרת ומשתמשת גמפל במטאפורה מבריקה ומצמררת בעיניי של 'רדיואקטיביות' בהתייחסה להשפעות הפסיכולוגיות של השואה. היא כותבת כי "ההשוואה להשפעתה של קרינה ממשית נועדה לייצג את חדירתם של יסודות נוראים, אלימים והרסניים לתוך הקיום האנושי, יסודות של מציאות חיצונית, שהסובייקט עומד מולם חסר הגנה" (עמ' 14). כמו תופעת הרדיואקטיביות הפיזיקלית, גם תופעת הרדיואקטיביות בנפש היא חסרת צורה, חסרת ריח או צבע ולא ניתן לתפוס אותה באופן ישיר. היא פועלת מרחוק ולהשפעותיה, כך נדמה, אין גבולות בזמן ובמרחב. השפעתה רבת-צורות, בלתי צפויה ואינסופית. חשיפה לקרינה רדיואקטיבית, בדומה לחשיפה לזוועות מסוג זה שהתחוללו בתקופת השואה, גורמת פעמים רבות לנזק מיידי. עם זאת, טוענת גמפל, במקרים מסוימים החשיפה לזוועות מובילה ל'עקבות רדיואקטיביים' הנותרים רדומים ומתפרצים רק כעבור שנים רבות באופן אקראי ובצורות נפשיות מגוונות. פלצות השואה, סוברת גמפל, הותירו שרידים בנפשם של הניצולים, שרידים המתפשטים ומזהמים גם את נפשם של צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם.

הדור הראשון
כדי להבין אילו שרידים רדיואקטיביים ספגו בני הדור השני והשלישי יש ללמוד ראשית את חוויתם של בני הדור הראשון, הניצולים. גמפל מתארת מספר תופעות אופייניות לילדים שגדלו בתקופת השואה. כך למשל, היא מספרת כי ילדים אלה למדו כי בכדי לשרוד עליהם להימנע מכל ביטוי של רגש. עבורם, אומרת גמפל, דמעות היו בגדר מותרות רגשיים. חלק מהילדים הרגישו צורך להשלות את עצמם, לספר לעצמם שהם אינם חסרי אונים, להרגיש שיש להם שליטה מסוימת במצב, יכולת לצפות את הבאות ולהגיב בהתאם. בתוך אשליה זו התקשו כמובן לתת מקום לדמעות. אחרים הרגישו שפשוט אין טעם בטיפות המלוחות, משום שאין איש שיתרשם מהן, שיביע בהן עניין, שיגיב אליהן. עוד אחרים סירבו לבכות דווקא בשל התקווה, או ליתר דיוק בשל החשש לאבד את מה שנותר ממנה. לבכות על הוריהם, על אחיהם או על קרובי משפחה אחרים שנעלמו פירושו היה, מבחינתם, להשלים עם הרעיון שאלו לא ישובו לעולם. בהתאם לכך, לא קשה להבין מדוע חלק מהניצולים, אם כי בהחלט לא כולם, אינם מאפשרים לעצמם, עד היום, להזיל ולו דמעה אחת.

גמפל סוברת כי ילדי השואה חיים בו-זמנית, כמבוגרים, בשני רקעים: 'רקע של ביטחון' מחודש ו'רקע של זרות מאיימת'. ה'רקע של ביטחון', מושג אותו תבע סנדלר, הוא רקע רגשי הנובע מתחושת המוגנות המתפתחת באופן נורמלי במסגרת יחסי האם והתינוק ומתגבשת בחיק משפחה יציבה וסביבה חברתית מאורגנת. במושג 'זרות מאיימת' הכוונה לאותה חווית חרדה מוזרה (אותה המשיג לראשונה פרויד כשכתב על ה-unheimlich/uncanny), חסרת פשר וקשה לביטוי מילולי, שבה המוכר נעשה לזר, מוזר ומאיים. ה'רקע של זרות מאיימת' נוצר אצל ילדי השואה ברגעי השבר בהם נאלצו להתעמת עם ההרס והאימה.

על-פי גמפל, שני הרקעים שוכנים יחדיו בנפשם של ניצולי השואה כשהם מנותקים ומפוצלים זה מזה, כמו הייתה גדר תיל מחושמלת עוברת ביניהם, וזאת על מנת שהעבר הטראומטי לא ישתלט על הניצולים. עם זאת, פיצול זה מונע מהם לראות את עצמם ואת העולם כחלק מרצף היסטורי ותורם לכך שחרדותיהם וכאביהם הנפשיים מבוטאים באופן גופני ובלתי מילולי. העדר חווית הרצף מביא גם לכך שהם מתקשים לנהל קשרים אינטימיים, וזאת משום שאת זוגיותם הם רואים מבעד לעיניו של ילד המתבונן בזוגיות של הוריו ולא מבעד לעיניים בוגרות.

על מנת לשרוד את החיים בגטאות, במחנות הריכוז או במחנות ההשמדה, כותבת גמפל, היה על ילדי השואה למצוא בתוכם חפץ או מרחב אשלייתי שיאפשר להם למסך, ולו לזמן קצר, את הזוועות הנוראיות שחוו ויאפשר להם לייצר תחושת המשכיות וביטחון. ואכן, פעמים רבות השתמשו הילדים באובייקט מעבר אותו מכנה גמפל 'חפץ שהפך לאוצר' (Treasured Object). אותו 'חפץ שהפך לאוצר', מדליון עם תמונות של בני המשפחה, למשל, או עטיפות סוכריות מיום ההולדת האחרון שנחגג עם אמא, קשר את הילדים, שחיו באווירה של 'זרות מאיימת', לאותו 'רקע של ביטחון' שנחוץ היה להם כל כך על מנת שיוכלו לשאת את משקל העולם המוזר, המפורר והמסוכן בו התאמצו לשרוד.

גמפל מספרת כי במחקריה מצאה כי במקרים בהם אבות הילדים נעלמו ואמהותיהם, בתגובה, שקעו בקהות חושים והפכו ל"אמהות מתות", או לחילופין במקרים בהם שני ההורים נעלמו, נשכחו בבת אחת הדימויים ההוריים מנפשם של הילדים. ההורים נמחקו, עברו הזרה וכמעט ולא נותר להם קיום בעולמם הפנימי. עם זאת, הכאב והאובדן נותרו קפואים בתוכם כאבל בלתי אפשרי ויצרו, כאמור, את ה'רקע של זרות מאיימת'. יתרה מכך, הכעס על 'נעדרותה' של האם החיה-מתה עורר רגשות תוקפניים לא מודעים וכתוצאה מכך גם אשמה גדולה שחלקם נושאים איתם עד היום.

רבים מהניצולים מתקשים לספר את סיפור חייהם באופן רציף וקוהרנטי. הם מוחקים מנפשם רגשות מטרידים הקשורים באובדנים שחוו, אך מפגשים אקראיים עם פצעיהם הם בעלי פוטנציאל נפיץ להעלאת הטראומה מחדש והבאה לחזית של 'הרקע של הזרות המאיימת'. אך לא רק הפחד מהמפגש עם הכאב הוא שמקשה על הניצולים לספר את סיפורם, מבהירה גמפל, אלא גם תחושתם כי כל ביטוי קוהרנטי של החוויות שעברו יהיה בבחינת בגידה במציאות שאינה ניתנת להבנה. כל תיאור מילולי של פשעי השואה יקנה להם "מעמד שבגבולות הדמיון וההבנה" (עמ' 49) ובכך יהפוך אולי את המספרים למשתפי פעולה עם החיה הנאצית, למעין קאפו.

בתהליך הטיפולי, כותבת גמפל, מנסים המטפל והמטופל לעבד את העבר הקדם-טראומטי והטראומטי של הניצול. במסגרת הטיפול מתאפשר לניצול לחוות מחדש את האובדן, המצוקה וחוסר האונים וחשוב מכל, מתאפשר לו להתמיר את החוויות האישיות שלו ולשלבן בסיפור קיבוצי וסמלי, כך שהאשמה הקשורה להישרדותו תפחת. בטיפול מוצלח ייווצר מרחב נפשי שבו יתאפשר לניצול 'לזכור' במקום 'לחזור' ולהשיב אחדות מסוימת לנפשו המרוסקת. עם זאת מזהירה גמפל מפני אופטימיות-יתר אשלייתית. היא כותבת כי "לפעמים אנחנו חושבים, בטעות, שביכולתנו לגרום לניצול לעלות מתוך העבר הטרגי שלו... אנו סבורים, שוב בטעות, שביכולתנו להביאו לידי הכרה באובדן ובכאב שאולי מחק כדי להישאר בחיים. התיקון, הבנייה מחדש של חייה הנפש, קשים מאוד להשגה" (עמ' 47).

הדור השני
אל ילדיהם של ניצולי השואה חלחלו הסיפורים המשפחתיים באמצעות ניסוחים לא-מודעים. הסיפורים, בחלקם, היו נוראיים ומכאיבים כל כך עד שחלק מהניצולים בחרו להדחיקם בכדי לשמר את אחדותם הפנימית. אך כידוע, התוכן הטראומטי לעולם אינו מסולק לחלוטין. הוא קבור במעמקי הנפש כרוח-רפאים המחכה להזדמנות להופיע מחדש בתור סימפטום, פעמים רבות דווקא בחדרי הילדים. ניתן לראות כי לעיתים באמצעות הסימפטומים מנסים ילדי הניצולים לעורר את הוריהם ולהביא אותם להיות נוכחים בכאן ובעכשיו. כך למשל, מספרת גמפל על מירב, ילדה שבאמצעות האמנזיות הדיסוציאטיביות שלה לקחה על עצמה באופן לא-מודע את המצוקות המושתקות של אביה הניצול ובאמצעותן העניקה לו מחדש את הרצון לחיות.
עבור ניצולי השואה היה באקט של הבאת ילדים לעולם משום אישור של החיים, הוכחה שלמרות הכל הם לא נגמרו, שמזימת המוות של היטלר וחבר מרעיו לא היתה כל-יכולה. ילדיהם של הניצולים, אומרת גמפל, הבטיחו את המשכיות הדורות וכל אחד מהם היווה מעין נס, נס שהקל על הכאב ועל האובדן של הוריו. אולם, בשל הטראומות האיומות שחוו, התקשו במקרים רבים הניצולים לקבל על עצמם במלואו את תפקידם כהורים. נטייתם לניתוק ולחזרה כפייתית, כמו גם חוסר יכולתם להתאבל על אובדניהם, הקשו עליהם להכיל את חרדות הנטישה והמוות הטבעיות שילדיהם השליכו עליהם ולתת להם מובן ומשמעות ואלו הופנמו חזרה ע"י הילדים כ'אימה ללא שם'. גמפל כותבת כי "כאשר ההורים אינם מסוגלים למלא תפקוד זה של רפלקסיה והתמרה... תודעתו הבוסרית [של הילד] כורעת תחת כובד המשימה שהוריו אינם יכולים לשאת" (עמ' 23). אני נוטה להאמין כי לא זו בלבד שהניצולים התקשו להכיל את אותן השלכות וליטול מהן את רעילותן, אלא שלא מן הנמנע כי בהיותם מיכל רדיואקטיבי, הם אף תרמו שלא מרצונם להרעלה נוספת של התכנים שהושלכו עליהם. יש לזכור, בהקשר זה, כי עבור אנשים אלה כיליון לא היה בגדר חרדה פנטזמטית בלבד, אלא בגדר אפשרות סבירה ביותר.

גמפל מזכירה בספר כמה מנגנונים הקשורים בהעברה הטראנס-דורית וביניהם מנגנון ה'טרנספוזיציה', עליו כתבה ג'ודית קסטנברג, שבו הילד בן הדור השני חי במקביל בשני עולמות: עולם ההווה ועולם העבר השואתי של הוריו. במצב זה ממלא הילד תפקיד של בני משפחה שנספו בשואה וחי באשליה שבכך הוא שומר על הוריו מפני עימות עם האובדן שחוו. גמפל מביאה כדוגמא את סיפורו של מטופל, גבר צעיר, שבילדותו היה מרגיע את אמו הניצולה כשהייתה מתעוררת בזעקות מסיוטים על אושוויץ. הוא היה נוהג לגשת למיטתה, לנחם אותה ולפנטז איתה שאם היה איתה שם היה מגן עליה. אמו האמינה לסיפוריו וכך כלאה אותו במציאות כפולה שבה תיפקד כילד רגיל עם החברים בבית-הספר ובמקביל התקיים במציאות של מחנה ההשמדה.

עוד אופן בו הוקרבו לעיתים ילדי הניצולים על מזבח שימור העבר של הוריהם היה כאשר ניתנו להם שמות של קרובי משפחה שנספו בשואה, כשהציפייה מהם היתה להוות תחליף חי לאותם קרובים מתים, תחליף שמן הסתם מעולם לא יכלו להוות במלואו. לא קשה להבין כיצד ילדים אלה, ששימשו כטלאי המכסה על החורים הנפשיים של הוריהם, גדלו להיות בעצמם הורים-מיכלים מנוקבים ודולפי חומרים רדיואקטיביים.

הדור השלישי
"האם ההעברה של אימי השואה משמרת את כוחה הטראומטי גם בדור השלישי?" (עמ' 68) שואלת גמפל. התשובה המתקבלת מספרה, למרבה הצער, היא חיובית כמובן. כמו הוריהם לפניהם, נכדי הניצולים משמשים לעיתים ככלי-קיבול, כתחנת-ממסר או במקרה הטוב כמקדמים (facilitators) של עבודה טיפולית.
גמפל מספרת על ילדים, נכדי הניצולים, החוקרים באמצעות סימפטומים כמו חרדות, קשיי פרידה, התנתקויות דיסוציאטיביות ובעיות פסיכוסומטיות, את הוריהם ואת סביהם על הטראומות שלהם. הם "מעודדים את הוריהם לצאת מהסגירות של הבלתי נאמר, ודוחפים את סביהם להיזכר בסיפורם ולספרו" (עמ' 73). בקשתם היא להתגבר על ההכחשה ולאפשר ייצוג כלשהו לטראומה, כדי שיוכלו להתפתח ללא נטל החלל הלא מדובר של סביהם. הם מבקשים להתעמת עם הלא-מוכר והלא-ידוע שהם נושאים בתוכם כירושה טרנס-דורית, להבין את פירושם של אותם מספרים מוזרים שקועקעו בנפשותיהם בשלב מוקדם בחייהם, אולי אפילו כבר בהיותם במסתור של רחם אימם.

גמפל מסבירה כי יכולת ההסמלה נפגעה אצל ילדי השואה. בגלל גילם הצעיר הם לא יכלו לעכל את חוויות הסבל שעברו והעבר נשאר מפוצל בתוכם, בלתי מותמר. השיירים הרדיואקטיביים שחלחלו מהם לילדיהם ומילדיהם לנכדיהם, מובילים לבלבול מנטלי אצל האחרונים, לכך שהתקשורת שלהם עם עולמם הפנימי והחיצוני מופרעת, לכך שתודעתם מתפצלת ויכולת ההסמלה שלהם מתעכבת. גמפל מסתייעת במושגיה של טסטין על הסימבולון והדיאבולון כדי לתאר תהליך בעייתי זה.

על-פי טסטין מסמן הסימבולון מקור לסיפוק, לאקסטזה ולהתמזגות מוחלטת. בניגוד לכך, ה'דיאבולון' נובע מן הכעס הנוצר במצבי תסכול הוא מסמן אכזבה תהומית. מושג ה'מטאבולון' לעומת זאת, מתייחס לנוכחותו של צד שלישי המאפשר התמרה של ההיבטים המאיימים על הצמיחה הנפשית. הוא עוסק בהסתגלות והתאמה לשינויים, במטאבוליזציה של התחושות הנשלטות בידי ה'סימבולון' וה'דיאבולון', תחושות ה'שחור' ו'לבן' הקיצוניות, כדי להביא ליצירת סמל. גמפל מסבירה כי הטראומה שחוו ילדי השואה חדרה לנפשם ללא תיווך וכי הם לא זכו להפנים פונקציה מכילה ורפלקטיבית שהיתה מאפשרת להם להתנסות ב'מטאבולון'. על המטפל, היא אומרת, לסייע בתהליך הטיפולי לניצול או לצאצאיו להתמיר את החזרה הכפייתית שלו מ'דיאבולון' לסימבולון' ולהפוך אותה ל'מטאבולון', על מנת שכוחה ההרסני של הטראומה יידעך ורכבת המוות הטרנס-דורית תיבלם.

*****

ספר זה הוא סיכום (ביניים בלבד, יש לקוות) מרשים וגדוש בווינייטות קליניות של מפעל-חיים חשוב, הפותח כיוונים רבים של מחשבה על העבר, על ההווה ואולי חשוב מכל - על העתיד. האומנם השפעתה של הקרינה הרדיואקטיבית אינסופית? האם תחלחל גם אל הדור הרביעי? החמישי? השישי?.. האם אדמת ארצנו, הספוגה באותם חומרים רעילים, תפסיק להטיל מומים בנפשות יושביה? האם יש לנו, אנשי בריאות הנפש, דרך כלשהי למנוע מבעוד מועד את הדליפה הרדיואקטיבית הבאה, או שמא כל שיש ביכולתנו לעשות הוא לשקם את נזקיה? עם שאלות מטרידות אלו ועוד נותרתי בעקבות הקריאה.

יולנדה גמפל עשתה בעיניי בחירה בלתי טריוויאלית וראויה להערכה כשהחליטה לערוך בספר זה אינטגרציה של כתביה לאורך השנים בנושא טראומות השואה, במקום לפנות לדרך הקלה ולכנס את מאמריה הרבים בנושא, כמות שהם, לקובץ אחד. עם זאת, לא תמיד בחירה זו עובדת לטובת הקורא. כוונתי היא לכך שהתרשמתי כי מאמריה המקוריים של גמפל הם לעיתים מפורטים ועשירים יותר מהפרקים המתבססים עליהם בספר. כך, למשל, ישנם מושגים מורכבים המתוארים בספר באופן לקוני מדי בעיניי, אף על פי שבמאמרים הם מתוארים בפרוטרוט. מאידך, חלקים מסוימים בספר אינם תמיד אינטגרטיביים או קוהרנטיים מספיק לטעמי ובהם מאבד הספר את יתרונו היחסי. אף על פי כן, מדובר בכתב עדות משמעותי ובעל ערך לכל מי שנפגש עם ההעברה הטרנס-דורית בכלל, ובזו הקשורה בטראומות השואה בפרט, והוא בהחלט משמש כנקודת פתיחה טובה להכרות עם פועלה של פרופ' גמפל.

ספרות
(1) רוזנפלד ב., "את האש בחלונות", אמי מציירת. תל-אביב, עקד, 2008.