סקירת הספר: "טכניקה בטיפול בילדים"

הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֺרוּ
(תהלים קכו, ה)

זיכרונותיי משיעורי החקלאות בבית-הספר היסודי הם מרירים-מתוקים. השעות הרבות שהעברתי בחווה החקלאית בעידור, גיזום, עישוב, ובעיקר קיטוף, תחת השמש הקופחת ותחת עינו הפקוחה של שמשון המורה, נועדו אולי לחזק את רוחי, אך בעיקר חיזקו את אמונתי בכך שלא נועדתי לעבודת כפיים. אף על פי כן, למדתי לקח חשוב מאותן שעות בחווה: על מנת ששדה יהווה מצע מתאים לגדילה, על מנת שיהיה קרקע פורייה לצמיחה, נדרשת השקעה רבה ואינטנסיבית בעיבוד שלו. אין לי ספק שאנטונינו פרו, שמושג ה'שדה' מהווה חלק מהותי ואינטגרלי מחשיבתו התאורטית והקלינית, הגם שבניגוד אליי, אינו מעורר בו כל אסוציאציות אגרריות, היה מסכים איתי בפה מלא.

בספר זה, הראשון מבין רבים שכתב עד היום, פורש פרו, אנליטיקאי מדריך בחברה האיטלקית, את המודל התיאורטי שפיתח, אותו הוא מכנה "המודל ההתייחסותי הבלתי רווי". על אף שמו של הספר, בעיניו של פרו קיימת רק פסיכואנליזה אחת ואין שום דבר ייחודי באנליזה של ילדים, ומכאן גם שהמודל אותו הוא מציע רלבנטי לטיפול בבני כל הגילאים. בבסיס מודל זה, המבוסס על שילוב בין רעיונותיהם של ביון ושל בני הזוג ברנג'ר, עומדת ההנחה כי המטופל והמטפל יוצרים יחדיו שדה התייחסותי ורגשי – 'השדה הבי-פרסונלי'. מושג ה'שדה', אומר פרו, הוא מקיף יותר מהמושג 'מערכת יחסים' והוא מספק נקודת תצפית רחבה יותר על המתרחש בסיטואציה הטיפולית. המבנה של השדה נקבע על-ידי חיי הנפש של כל אחד מהשותפים בדיאדה הטיפולית ושתי הנפשות, זו של המטופל כמו גם זו של המטפל, חולמות זו את זו בזרם הדדי של גירויים ושל הזדהויות השלכתיות. פרו, בעקבות ביון, מאמין כי משימתו של האנליטיקאי היא לקלוט את רכיבי-הביתא של המטופל ולהשתמש ב-reverie על מנת לעכל אותם, לספר אותם ולאפשר להם לעבור הסמלה. המטפל - עם סיפורו האישי, עם עולמו הפנימי, תפקודו הנפשי והגנותיו – הוא שותף מלא, כאמור, ביצירת השדה הדינמי. שותף מלא אומנם, אך לא שווה – בשונה מהמטופל, עליו להקשיב כל העת עם 'האוזן השלישית' (1) לאיתותיו של "המטופל, [ה]מספר לנו כל הזמן איך אנחנו מבחינתו, מנקודות מבט שהן עלומות לחלוטין מבחינתנו" (עמ' 34) ולהשתמש בהם לצורך בקרה וכיוונון מחודש של התהליך הטיפולי. למידה זו מן המטופל (2) חיונית משום שקיים איום תמידי שהמטפל יהפוך את זרם ההזדהויות ההשלכתיות ויפנה אותו אל המטופל או ימגן את עצמו וינסה להימנע מלקלוט את ההזדהויות ההשלכתיות של המטופל, כך שאלו יחזרו אליו כבומרנג. במילים אחרות, השדה ההתייחסותי עלול לקרוס ללא תשומת לב מספקת של האנליטיקאי למתרחש בו, ולהפוך לשדה בור או אף לשדה קרב. לדידו של פרו, המטופל מאותת לנו על האופן בו הצלחנו או נכשלנו בקבלת ההזדהויות ההשלכתיות שלו באמצעות 'דמויות' העולות ובאות לבמת הטיפול, דמויות הלקוחות מעולמות תוכן שונים כמו זיכרונות ילדות, אירועים עכשוויים, חלומות ופנטזיות. כך, למשל, מתאר פרו מטופלת שמספרת בפתח המפגש על כך שהתעכבה בגלל פקק תנועה ובהמשך מדברת על תחושת רדיפה שחוותה בגלל שהייתה צריכה להכין שיעורי בית עבור חבריה לכתה. בעיניו של פרו זהו תיאור של ההצפה הרגשית שלה במפגש הקודם, הצפה שהביאה אצלו לחסימה ולפגיעה ביכולת ההתמרה ושתוצאתה הייתה כנראה פירושים בלתי הולמים שכפו עליה להגדיל את עומס העבודה הפנימית שלה.

חשוב לציין כי על אף שגישה זו של פרו להקשבה אנליטית, על-פיה הזוג האנליטי מדבר תמיד אך ורק על עצמו, היא הדומיננטית בספר ומהווה את לב-ליבו, פרו חוזר ומדגיש כי היא אינה יכולה להיות הגישה הבלעדית וכי בקשב שלנו למתרחש בחדר הטיפול עלינו לקחת בחשבון גם את עברו, את עולמו הפנימי של המטופל ואת הפנטזיות שלו, כלומר עלינו לתת מקום גם למודל הפרוידיאני והקלייניאני.

ובכל זאת, אחת ההמלצות הטכניות החשובות של פרו, החורגת מהגישות הקלאסיות, היא להשהות את השיפוט בשאלה מה שייך לבן הזוג האחד או האחר, או במילים אחרות מי השליך על מי. לדעתו מה שנדרש במקרים בהם השדה מתייבש או הופך קוצני זו התרכזות בבעיה שחווה הזוג בנקודת זמן זו וחיפוש דרך לפתור אותה מבלי להתעקש להבין "מי התחיל". יש שיאמרו אולי שזוהי דרך עיקוף קלה, המסירה אחריות מהמטפל, אך לדעתי לא כן היא. ניתן ללמוד מהספר שפרו הוא אנליטיקאי אחראי מאוד, השוקד כל העת על חריש עמוק של הבנת חלקו בשדה הטיפולי, אך זאת מבלי לבטל את הסתכלותו האינטרסובייקטיבית על המתרחש ועל ההנחה כי התקשורת בין המטפל והמטופל היא ספירלית. לדעתי יש משהו משחרר מאוד בהשהיית השיפוט שמציע פרו, המאפשרת להתמקד בהתרחשויות הדינמיות, לחוש ולחוות מבלי לסגת לחלוקת אחריות הגנתית, הרואה לעיתים קרובות מדי במטופל את המקור לקשיים.

כמו תכנים אחרים העולים במהלך הטיפול, גם חלומות מהווים עבור פרו שירטוט המתאר כיצד התנהלו הדברים במפגש האחרון או כיצד הם מתנהלים ברגע בו החלום מדווח. פרו ממשיל את המטפל ל'עורך הסרטים' המעניק סדר ומשמעות ל'במאי', הלא הוא המטופל, המסריט מצבים רגשיים בחלומותיו. זהו עורך עם חופש פעולה די נרחב, כמובן, משום שהוא חופשי לשלב דימויים מתוך ה-reverie שלו, אך בכל מקרה הרעיון הוא שסצנות החלום יהפכו לסיפור משותף של הזוג הטיפולי. פרו מניח כי החלום לעולם אינו חלום של נפש אחת, וזאת מפני שההשלכות ההזדהותיות של בני הזוג יוצרות מאגר משותף של רגשות והלכי רוח . הוא רואה בחלום ובדיווח עליו רגעים חשובים המהווים הזמנה למטפל להציץ במגירות נפשו הסודיות ביותר של המטופל, רוחש כבוד רב לצורך של האדם שלא לתקשר חלקים מסוימים בנפשו (4) ואינו מאמין כי ניתן להבין חלומות באמצעות 'פורץ מנעולים פרשני'. "מה שהולך לאיבוד בכל הנוגע לתקשורת מופחתת ולידע משותף בנוגע למשהו" הוא אומר, "זוכה לפיצוי ניכר דרך האפקט של המטופל, שחש כי מכבדים אותו וכי איש אינו פורץ לתוכו, ודרך ההפנמה ההולכת ומתקדמת של מערכת יחסים לא חודרנית" (עמ' 111). ממילא פרו אינו מאמין כי בחלומות המטופל ישנם סמלים אותם עלינו לפרש. דעתו היא שכמו תמיד בעבודה הטיפולית, גם בעבודה עם חלומות עלינו לוותר על סכמות נוקשות וקבועות מראש. החלום, לדידו, הוא רק נקודת מוצא, נבט שממנו יצמחו אולי מחשבות נוספות, שחלקן ידווחו למטופל וכמו זרעים הנידפים ברוח יצמיחו אצלו מחשבות נוספות. הוא סבור כי תהליך ההסמלה מתחיל להיווצר רק כתוצאה מהמפגש הספציפי ברגע הספציפי בין נפשנו לבין נפשו של המטופל, כיצירה של משמעות חדשה. באופן דומה מתייחס פרו לציורים אותם מצייר מטופליו הצעירים לא כאל יצירות סטטיות הדורשות פיענוח אלא כ"תיאטרון של רגשות, תיאטרון היוצר מובן ומשמעות" (עמ' 46).

כפי שניתן להבין, מנקודת מבטו של פרו לפרשנות ישנה פעמים רבות תפקיד משני בשדה ההתייחסותי. על המטפל לנווט את המחרשה הטיפולית ולשנות את נתיבה בהתאם לאיתותים הלא-מודעים של המטופל, אך אין בהכרח צורך לפרש את השינוי משום שהדבר עלול לפגוע בצמיחה ובהתפתחות של התקשורת. מה שעליו לעשות, במקום זאת, זה ליצור את התנאים למפגש נפשי חדש ופורה יותר שיאפשר לשדה ללבלב שוב. דוגמה יפה לכך ניתן למצוא בתיאורו מטופלת ותיקה, שלאחר שנים של סגירות וחוויה של העדר מרחב פנימי מראה בהדרגה מודעות לזמינותו של מרחב קולט בתוכה ונכונות חדשה לשאת את פירושיו של פרו. כאשר יום אחד מספרת המטופלת שהחליטה לעשות חורים באוזניים מחליט פרו לוותר על האמירה הפרשנית המתבקשת ובמקום זאת "...להביע, באמצעות האינטונציה והחום שבקולי, את הערכתי... באמרי בפשטות: 'עכשיו תוכלי סוף-סוף לענוד אינספור עגילים יפים'" (עמ' 158). גם כאשר עושה פרו שימוש בפירושים, אלו תמיד פירושים המהווים הצעה למשמעות, פירושים 'חלשים' ובלתי-רוויים המתפתחים כמעין דואט בין שתי הנפשות הנמצאות בחדר הטיפול. "אם הפרשנות מצטמצמת רק לפענוח", אומר פרו, "סופה שתכלא את התקשורת ותכפה משמעות אחת תוך שלילת כל האחרות" (עמ' 36). פירוש טוב, לדעת פרו, הוא כזה המאופיין על-ידי התמרה בתוך נפשו של האנליטיקאי ואינו מהווה רק הבהרה או ביאור המוצגים למטופל. כמו כן, זהו פירוש שמיש, כזה שהמטופל יכול לשאתו, שיש בתוכו מספיק מקום בשבילו. פרו מתריע מפני פרשנויות הניתנות בטרם עת, גם אם הן מדויקות, משום שאלו מוכנסות בכוח ובכפייה אל מכל שאינו בשל לקלוט אותן וכך מהוות לדעתו מקור שכיח לחוויות רודפניות. בהקשר זה מעניין לציין כי פרו מזהיר גם מפני מה שהוא מכנה "שימוש באזמל המנתח מחוץ לחדר הניתוח", כלומר מהצורך הכפייתי של אנליטיקאים למצוא קשרים והסברים מדויקים למגוון תופעות אנושיות. הוא מאמין כי רק כאשר התבססה מסגרת טיפולית יש לאנליטיקאי זכות לפרש, ומחוץ להקשר זה, לטובת בריאותנו הנפשית כמו גם לטובת זו של סובבינו, עלינו לוותר על הכלים הפרשניים. הוא אף מציין כי המחמאה הגדולה ביותר ששמע על קולגה שלו הייתה שמחוץ לתפקיד איש לא היה מנחש שהוא אנליטיקאי. זו, בעיניי, עדות לצניעות ולחוכמת השכל-הישר של פרו, המשתקפת היטב בהמשגותיו את התהליך האנליטי ולמעשה בכל חלקיו של הספר.

כאמור, בעיניו של פרו ישנה רק פסיכואנליזה אחת והדבר החשוב מבחינתו הוא שהמטרה שתעמוד לנגד עינינו תהיה קידום הצמיחה הנפשית של המטופל על-ידי "הגברת היכולת למחשבה והרחבה של הנפש" (עמ' 92). פרו מתעניין פחות בהפיכת מה שאינו מודע למודע או באיחוד החלקים המפוצלים שבנפש, אלא ביכולת "להתמיר ולחשוב דברים שבעבר לא היה להם מקום להיחשב" (עמ' 110). אין זה חשוב אם מטרה זו מושגת על-ידי שימוש בציורים או במשחקים (אופנויות השכיחות בעיקר בטיפול בילדים, כמובן), בדיאלוגים או בחלומות. הוא מציע לנו לשאול את עצמנו כיצד ניתן היה לנסח מחדש דיאלוג כציור , כיצד ניתן לבטא ציור בסיפור, כיצד משחק יכול להופיע כחלום וכיוצא בזה. וכך, למשל, מדגים פרו כיצד המילים המדוברות בחדר הטיפולים דומות לציור. פרו רואה בסטינג הטיפולי מסגרת (frame) התוחמת את הבד והצבעים שהם רגשותיהם של בני הזוג הטיפולי. הוא מתאר בפיוטיות כיצד בתגובה לדבריה של מטופלת מבוגרת הוא "נעשה מודע לאיכויות של הציור המילולי שלי, להצללת הגוונים, למאפיינים מסוימים של הצבעים שלי, ואני 'לומד לצייר' מהמטופלת, אשר מלמדת אותי לצייר ציורים התואמים יותר ויותר את רגשותיה ואת חוויותיה בזמן המפגש" ואיך, בהמשך, המטופלת לומדת ממנו "כיצד לעבור מתיאור כרומטי טהור של תחושות לטכניקה פיגורטיבית, אשר כוללת זיהוי ותיאור של רגשותיה ותחושותיה שלה עצמה" (עמ' 72).

בעיניי, כוחו של ספר זה אינו בחדשנותו או במקוריותו. פרו עומד בספר זה על כתפי ענקים תאורטיים (בראשם ביון ובני הזוג ברנג'ר כמובן, אך לא רק הם) ולתחושתי מרבית הרעיונות אותם הוא מעלה הופיעו באופן כזה או אחר בספרות הפסיכואנליטית לאורך השנים. דווקא המושגים החדשים שפרו מציע בספר נתפסים בעיניי ברובם כעמומים מדי ומסורבלים. בנקודה זו עליי לציין גם כי בעיניי היה עדיף אם העורכות המדעיות היו מתייחסות למושגים מבלבלים וסתומים כמו 'המצרף הפונקציונלי' או 'ההולוגרמה הרגשית', מושגים שאינם שגורים בז'רגון המקצועי, כבר עם הופעתם הראשונה ולא רק באחרית-הדבר. אם כן, במה כוחו של הספר? מה הופך אותו בכל-זאת למומלץ בעיניי? ראשית, אני מתחבר מאוד לגישה המכבדת, הרגישה והפתוחה ללמידה מהמטופל של פרו והיא מהווה עבורי מקור לחיזוק ולהשראה. מעבר לכך, האופן בו נשזרים יחדיו הרעיונות התאורטיים עליהם הוא נשען, האופן בו הוא מעניק להם את הגוונים הייחודיים לו והופך אותם לשלו, הוא יפה ונכון בעיניי. אין ספק שפרו הוא מורה נדיב, ונכונותו לשתף אותנו באינספור דוגמאות קליניות, גם כאלו שבהן הוא מרגיש שכשל, תורמת מאוד להבנה ולהטמעה של רעיונותיו והשקפותיו בתוכנו. את פירות ההפנמה הזו יקטפו, יש לקוות, מטופלינו.

ספרות

1. Reik T., Listening with the third ear: The inner experience of the psychoanalyst. New York, Farrar, Straus, & Giroux, 1948.

2. קייסמנט פ., ללמוד מן המטופל. תל-אביב, דביר, 1988.
3. אוגדן ת. ה., השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות. בתוך: על אי-היכולת לחלום. תל-אביב, עם עובד, 2011.
4. ויניקוט ד. ו., לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב, עם עובד, 2009.

5. פולק ת., מפגש בין ייצוג תבוני לייצוג תמוני באספלקריית המארג (The Grid) של ביון. מארג, א': 241-262, 2010.