סקירת הספר: "אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב"

המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"

עמית פכלר

אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב
חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, 2016, 222 עמ'.

כָּל הָאֲנָשִׁים, בֵּין בְּנֵי שָׁנָה, בֵּין בְּנֵי שִׁבְעִים,
בֵּין חַיּים וּבֵין מֵתִים, זְקוּקִים לְאַבָּא.
מתוך: חנוך לוין, חיי המתים (1)

לאחרונה שוטף את העולם הפסיכואנליטי גל חדש וחשוב של עיסוק בגבריות ובאבהות, נושאים שנזנחנו במשך הרבה שנים עם הפמיניזציה, המבורכת במובנים רבים אך בעייתית במובנים אחרים, שעברה התיאוריה. ספר זה, לצד ספרים נוספים שיצאו לאחרונה, כמו "האב הסמוי מעין" של קרין בן-ארי סמירה ו"אבהות במעבר" של אראלה גלין, פותח צוהר לעולמם הפנימי של גברים ואבות ומאפשר לנו להבין טוב יותר "מה רוצה הגבר". באופן ספציפי יותר, הספר נוגע בנושא שכמעט ולא נכתב עליו בספרות המקצועית והוא האבהות בצל היתמות מאב, אם כי יש לציין כי בשונה משמו רובו עוסק בחוויות החיים של גברים יתומים באופן כללי ולא רק בחוויית האבהות שלהם. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של עמית פכלר, פסיכולוג קליני, עבודת מחקר שנשענה על ראיונות עומק עם שלושים ושניים אבות שהתייתמו מאב, רובם בגילאי הילדות. למרבה השמחה ספר זה אינו עוד עבודת גמר כרוכה יפה, כמו לא מעט ספרי עיון שיצאו כאן בשנים האחרונות, אלא יצירה שלמה. הוא קריא מאוד, בהיר, מלא בפנינים ספרותיות ובתיאורים מרגשים של חוויות היתומים שהשתתפו במחקרו, המובאים כלשונם מפי המשתתפים. בנקודה זו עליי להודות שבשל היותי בעצמי אבא בלי אבא, קראתי את ספרו של פכלר לא רק בכובע של איש מקצוע אלא גם דרך עיניו של בן מתגעגע, כועס וחומל ומצאתי לא רק את מטופליי, אלא גם את עצמי, שוב ושוב בין דפיו.
שלושה חוטים מרכזיים שזורים לאורך הספר, כמתבקש מכותרת המשנה שלו: אהבה, אשמה ותיקון.

אהבה
"בראשית הייתה האהבה", כותבת קריסטבה (2), ואך טבעי שנתחיל עם העיסוק בה, על פיתוליה ומורכבויותיה. פכלר מצטט את אמירתו הידועה של פרויד על כך שמות האב הוא "האירוע המשמעותי ביותר, האובדן הנוקב ביותר, בחייו של גבר" ומספר, בין היתר באמצעות דיווחיהם של משתתפי המחקר שלו, על הגעגוע העמוק לאב, המתעורר באופן לא צפוי בעקבות קריאה אקראית בשמו בסופרמרקט, למשל, ובאופן צפוי יותר בעת מעברים רשמיים בחייו של הבן: במצבים של חתונה, של גיוס לצבא וכמובן בעת המעבר לאבהות. פכלר מתבסס על מודל האבל הדו-מסלולי של שמשון רובין המתאר את תהליך האבל כמורכב מ"ציר התפקוד" ומ"ציר המשכיות הקשר עם המת" וממחיש כיצד לצד ובמקביל לחיים הנמשכים בלעדי המת נמשך הקשר הרגשי עם האב, מתפתח ומשתנה. אחד מהפרקים המרגשים ביותר בספר סובב סביב השאלה שהציג פכלר למרואייניו: "מה היית רוצה שיקרה בפגישה בינך לבין אביך לו התרחשה פגישה כזאת היום?". שלא במפתיע, הרגשות הצפים בתגובה לשאלה זו הם מעורבים ויש בהם טינה וזעם ספוגים באהבה. אך לפני הכל, אומר פכלר, ישנו הגעגוע למגע החושי האבהי - "בקצה הפרימיטיבי שעליו מתבססת החוויה, ניתנת הבכורה לנוכחותו הממשית, המוחשית של האב" (עמ' 56). כדי לחזק טענה זו מביא פכלר אנקדוטה נוגעת ללב משיעור במחלקה לעיצוב בבצלאל שבו התבקשו התלמידים להכין עבודה בנושא "אבאל'ה". אחד התלמידים העביר קופסה שחורה, שלתוך שרוול בתוכה התבקשו חבריו לכיתה להכניס את ידם ולמשש, והוא מספר על אחת התלמידות שהתקשתה וסירבה להיפרד מהקופסה. מסתבר שבקופסה מיששו התלמידים זיפי זקן על פרצוף לא מגולח.
למוות של דמות משמעותית ואהובה כמו האב יש ללא ספק השפעה על דפוסי האהבה וההיקשרות של היתום בהמשך החיים. אחד מממצאי מחקרו של פכלר הוא כי בקרב אבות יתומים ניכרה שכיחות גבוהה יותר של היקשרות נמנעת (כלומר כזו המאופיינת בהסתמכות עצמית, בשמירה על מרחק מהזולת ובקושי ליהנות מקשר אינטימי) לעומת אבות לא-יתומים. פכלר מעלה את ההשערה כי מות האב הביא את רוב היתומים לאובדן האמונה כי יש להם לאן לפנות בעת מצוקה: האב, מן הסתם, לא היה שם פיזית כדי לנחם, וגם האם, השקועה באבלה, לא תמיד הייתה זמינה רגשית.
פכלר מתייחס ל"ארכיטיפ האב" היונגיאני ומציע כי לאחר מות האב האישי מחפש היתום דמויות אב שיממשו את הפוטנציאל הארכיטיפי. מילוי המקום הזה הוא תפקיד שקשה מאוד לעמוד בו משום שמלכתחילה, אליבא דיונג, הארכיטיפ האבהי נוטה להיות מעורפל ולעורר תגובות סותרות. על כל פנים, היתום תר אחר גברים ממשיים בסביבתו או אחר גיבורי תרבות שימלאו את החלל ובמקרים מסוימים הוא אף פונה אל "אבינו שבשמים" וחוזר בתשובה.

אשמה
כאמור, הפנייה אל הדת יכולה להוות במקרים רבים ניסיון לאמץ אב חדש. ולא סתם אב, אלא "אבי אבות הארכיטיפ האבהי" (עמ' 83). אולם פכלר מציע מניע נוסף להתחזקות הדתית והוא הצורך להפחית רגשי אשמה. לדבריו, רגש האשמה עשוי להיות נגזרת ישירה, גם אם לא-מודעת, של חוויית היתמות ולנבוע מאמונה מכאיבה כי אילו התנהג היתום אחרת, אביו היה עדיין בחיים. הוא פורש הסברים מהסברים שונים לאשמה המתעוררת בעקבות האובדן אצל היתום, וביניהם האשמה האדיפלית (שבמקרה של מוות ממשי של האב הופכת פעמים רבות את מלאכת התרת התסביך האדיפלי לקשה במיוחד) ואשמת השורדים (אשמה המאפיינת ניצולים מאסונות שבהם מתו יקיריהם). אתעכב על פן מסוים של אשמת השורדים, המקבלת אצל פכלר מקום משלה ומכונה על-ידו "אשמת המנצחים" או "תסביך אדמטוס", על שם המיתוס ממחזהו של אוריפידס על המלך אדמטוס, שהקריב את אשתו לאלים על מנת להינצל בעצמו. אשמת המנצחים, על-פי פכלר, קשורה באמונה החבויה עמוק בתודעתנו כי "הסיכוי שלנו להרוויח זמן בעולם הזה גדל על ידי הקרבת אחרים... לפי היגיון זה אנו אמורים לשמוח על מותו של אדם קרוב שכן בזכות מוות זה נותרנו בחיים" (עמ' 100). "ניצחון" המוות באמצעות הקרבה זו של האב עלולה לעורר, לדברי פכלר, אשמה ביתום.
עוד אשמה לה מוקדש מקום של כבוד בספר הוא אשמת הנפרדות, האשמה שחש היתום על כך שהוא גדֵל ונפרד מן האם, מתוך האמונה שפרידה כזו מזיקה ואף הרסנית עבורה. נראה שיש קושי מיוחד ליתום לחוות את עצמו כתוקפני כלפי האם, בשל העובדה כי כבר איבד את אחד מהוריו ועל כן הוא נוטה להימנע מקונפליקטים עם האם, כמו אלו שכרוכים לרוב בתהליך הנפרדות, גם במחיר של פגיעה ביחסים עם כלתה, כלומר עם רעייתו.
רגש האשמה שמאפיין את היתום מאב עלול להוביל להתנהגות עבריינית. פכלר מצטט את דבריו של ויניקוט על "רגש האשמה הבולט בהיעדרו", כאשר במקרים מסוימים רגש האשמה הוא שמביא להתנהגות עבריינית, ולא להפך. הוא מתאר יתומים החשים אשמה בלתי מוסברת (שקשורה למעשה במות אביהם), המבצעים פעולות ש"יסבירו" להם מדוע הם חשים אותה, כלומר משרטטים קו מתאר ברור, גם אם שיקרי וחולף, סביב תחושת האשמה העלומה המכרסמת בהם.

תיקון
פכלר מספר כי במחקרו מצא שאבות יתומים מאב דיווחו על נטייה גבוהה יותר לאמפתיה מאבות שאינם יתומים. הוא מצביע על מספר סיבות אפשריות לממצא זה: רצון לזכייה באישורו של האב המת המופנם, דינמיקה של ילד הורי החרד לשלום אמו או ניסיון להפחית את אימת המוות שעוררה ההתייתמות באמצעות דבקות באמות מידה מוסריות. תהיה אשר תהיה הסיבה, אומר פכלר, הממצא מלמד בכל אופן על כיוון חיובי של פוטנציאל לתיקון באישיותו של היתום מאב. היתומים, הוא מספר לנו, מייחסים משקל מיוחד לבחירותיהם המקצועיות לנוכח אובדן האב בילדות, יש להם מוטיבציה חזקה ללכת בדרכו של האב או להגשים "עבורו" את החלומות שהוא לא הספיק להגשים. אבל ההזדמנות המשמעותית ביותר לתיקון עבור היתומים מאב היא כאשר הם עצמם הופכים לאבות. עם לידת בנו של היתום, כשהמילה "אבא" נשמעת שוב בבית, נוצרת סגירת מעגל ה"מחיה את האבדן אבל... גם בוראת מחדש את אבי היתום, ובכך בוראת את היתום כבן לאביו" (עמ' 155).
פכלר מציין כי אמצעי חשוב נוסף לתיקון עבור היתום הוא הפנייה לטיפול נפשי והוא מקדיש את הפרק האחרון בספרו לניסיון לניסוח עקרונות לטיפול פסיכואנליטי ביתומים מאב. לטעמי פרק זה מעט מפוספס משום שלצד נקודות חשובות ורלבנטיות הנוגעות לטיפול באוכלוסייה זו (כמו, למשל, מודעות לנטייה של יתומים לדריכות סביב סימנים לשבריריות המטפל או חשיבות השמירה על הסטינג הטיפולי על מנת שיוכלו להפנים דמות טיפולית יציבה),ישנן נקודות שמשקפות את אמונותיו הטיפולית של המחבר אך בעיניי אינן רלבנטיות דווקא לטיפול ביתומים (הימנעות משאילת שאלות וממתן עצות למטופל כדי לא ליצור רושם של מטפל יודע-כל) ולצדן נקודות משמעותיות ורלבנטיות ביותר לנושא (כמו המשמעות של סיום הטיפול עבור המטופל היתום) שמקבלות פסקאות ספורות ואינן זוכות לפיתוח המתבקש. עוד נקודה בעייתית לדעתי בספר היא חוסר ההתייחסות להבדלים האפשריים בין יתומים לבין יתומות מאב. האם גם עבור נשים מהווה מותו של האב מקור אשמה מרכזי כל-כך? כיצד אובדן האב משפיע על בחירותיהן בהמשך החיים? מהן אפשרויות התיקון שלהן בהינתן העובדה שלא יוכלו להפוך בעצמן לאבא? הייתי שמח אם הייתה התייחסות, אפילו מצומצמת וחלקית, לנושאים אלו, ולו כדי לחדד את המשמעות הייחודית של אובדן האב עבור בני המגדר הגברי.
לסיכום, מדובר בספר שברגישות (לניואנסים בדבריהם של המרואיינים, לאי-הבנות אפשריות של הקוראים), לעיתים בהומור ("הקונפליקט האדיפלי עומד ביסודן של תופעות יומיומיות כגון...קללות... הכוללות התייחסות לערוות אמו של הזולת או לבעילת אמהות", עמ' 94) ותמיד באופן נוגע וחי, מצליח להנגיש נושאים כבדים וכואבים כמו מוות ושכול ולהפוך אותם לניתנים לחשיבה, לעיכול ולעיבוד, הן עבור הקהל האינטליגנטי הרחב והן עבור אנשי מקצוע. בעיניי זהו הישג משמעותי וסנונית מרשימה שאני מקווה שמבשרת ספרים נוספים פרי עטו של פכלר.

ספרות
(1) לוין ח., חיי המתים - שירים. תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 1999.
(2) קריסטבה ז'., בראשית הייתה האהבה. תל-אביב, רסלינג, 2004.