סקירת הספר: "התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות"

מתוך: "שיחות", כ"ד (2), 2010 (עמ' 195-193)

המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"

את הפרק הראשון בספרו בוחר לפתוח מיטשל במטאפורה קוסמולוגית. הוא מזכיר לנו כי היקום התחיל ב"דחיסות בראשיתית" שהכילה בתוכה את כל מה שקיים בעולם וכי המפץ הגדול הניע את התפתחות החומר הדחוס לאטומים ומולקולות, כוכבים וגלקסיות, חיות, בני אדם ומרחבים. מיטשל אומר כי אפשר לחשוב על פסיכואנליטיקאים כעל האסטרונומים והקוסמולוגים של הנפש, שכן הם למדו לחשוב על הפרגמנטים הנפרדים לכאורה במרחב הנפשי של מטופליהם כעל רכיבים של שדה אנרגיה אחד, שעל אופן התהוותו הם מעלים השערות. בבואי לסקור ספר זה, אני חש כמי שנאלץ לכווץ יקום גדול ומורכב של רעיונות מקוריים ומעוררי מחשבה לגוש דחוס ומצומצם בהיקפו, מתוך תקווה לעורר בקוראים סקרנות ורצון לחקור את מרחבי החשיבה והחוויה שצרור הדפים המרתק הזה מקפל בתוכו. מטרתו העיקרית של הספר, לדברי מיטשל, היא להציע מסגרת עבודה התייחסותית שתאפשר העמקה של החשיבה התיאורטית והקלינית על סוגיות שונות. הספר מתפתח באופן ספיראלי, כאשר רעיונות שמופיעים בתחילתו מתבהרים ומתמצקים בהמשך, מוצגים מזווית חדשה או בקונטקסט שונה. כצפוי ממבנה שכזה, ישנה לא מעט חזרתיות, אך חזרתיות זו אינה מייגעת, אלא מסייעת להפנמת המושגים והרעיונות אצל הקורא. מי שמכיר את כתביו האחרים של מיטשל, לא יופתע לגלות (מן הסתם גם בזכות התרגום הקולח והמוצלח) שכתיבתו גם כאן היא צלולה ובהירה וכי הוא מצליח להעביר רעיונות מורכבים באופן פשוט אך לא פשטני. עם זאת, מבנה הספר דורש סבלנות וסובלנות לעמימות, משום שלעיתים התחושה היא שכמו בספר מתח טוב, צריך להגיע לסוף כדי להבין באמת את ההתחלה.

שני הפרקים הראשונים בספר, המהווים את חלקו הראשון, מוקדשים להבהרה ופרשנות של כמה מרעיונותיו המרכזיים של הפסיכואנליטיקאי האמריקאי לואוולד ומשמשים בסיס למסגרת העבודה (המכונה "ההיררכיה האינטראקציונלית") אותה מפתח מיטשל בחלקו השני.

בפרק הראשון מציג מיטשל כמה מהנחותיו הבסיסיות של לואוולד ובראשן את השקפתו בנוגע לטבע הנפש. במרכז השקפה זו מצויה ההנחה כי חיינו מתחילים בחוויה של אחדות ראשונית, שבה אין הבחנה בין פנים וחוץ, עצמי ואחר, ממשות ופנטזיה, עבר והווה. לואוולד מאמין כי ההבחנות הללו, השייכות מבחינתו לתהליך המשני, הולכות ונוצרות באופן הדרגתי בשנים הראשונות להתפתחותנו, כתוצר של אינטראקציות בינאישיות, ופועלות לאורך כל שארית חיינו במקביל ולצד ארגון החוויה ברמת התהליך הראשוני. חשוב לציין כי הוא אינו רואה בחוויית אי-המובחנות של התהליך הראשוני חוויה אשלייתית או כזו הנחותה ביחס לחוויה של התהליך המשני, אלא חוויה אמיתית בעלת חשיבות רבה.

לדברי מיטשל, לואוולד מבין את הפסיכופתולוגיה כמייצגת חוסר איזון בין הכוחות המבחינים של התהליך המשני, לבין הכוחות המאחדים של התהליך הראשוני. בפסיכוזה, הוא טוען, מתקשה החולה ליצור הבחנות הסתגלותיות בין פנים לחוץ, בין ממשות ופנטזיה ובין עבר להווה. נוירוזה, לעומת זאת, היא מצב שבו ההבחנות נעשו נוקשות מדי ורכיבי הנפש נסחפו רחוק מדי זה מזה. בהתאם לכך, בריאות נפשית, מבחינתו, היא מצב של איזון דיאלקטי בין רמות הארגון, מצב שבו "הפנטזיה מהלכת קסם על האובייקטיביות, והעבר מעשיר את ההווה" (עמ' 63).

הגורם המרפא המרכזי בפסיכואנליזה, לדעת לואוולד, שוכן בחיבור מחדש בין חוויות ההווה לחוויות הילדות הלא-מודעות. ההעברה מאפשרת לחבר את העבר עם ההווה, את הפנטזיה עם המציאות, את התהליך הראשוני עם התהליך המשני.

לואוולד, מספר מיטשל, מייחס חשיבות רבה לשפה, משום שלדעתו השפה מאפשרת לגשר בין ארגון החוויה המשני לבין ארגון החוויה הראשוני. לדידו, השימושים שנעשים בשפה לא רק מגלמים צורות שונות של חיי נפש, אלא גם יוצרים אותן. לפיכך, הוא סובר כי יש להשתמש בשפה בסיטואציה הטיפולית, בין היתר, על מנת "לעורר מצבים נפשיים, ליצור תחומים של חוויה ולקשר ביניהם" (עמ' 54).

בעיניי מוסיף מיטשל תרומה משמעותית לבחינת המילים שיוצאות מפי מטופלינו (ומפינו שלנו) כשהוא שם דגש על העניין שמוצא לואוולד בצלילן של המילים אותן בוחר המטופל ובפעולות הפיזיות שנדרשות על מנת להגותן. כך מספר מיטשל, בדוגמא קלינית מעניינת, כיצד היה עסוק בצלילי המילה "digging" שעלתה בהקשרים שונים באסוציאציות של אחד ממטופליו ובעובדה שעל מנת לומר אותה "צריך לבודד את קצה הלשון כנגד החיך ולמשוך קמעא את השפתיים מן השיניים" (עמ' 55) וכיצד התייחסויות אלו תרמו להעשרת הבנתו את חווית המטופל.

בפרק השני ממשיך מיטשל לעסוק ברעיונותיו של לואוולד וממחיש כיצד הוא לוקח מונחים פרוידיאניים, מגדירם מחדש ומכניס בהם, לעיתים באופן רדיקלי, משמעות שונה מזו המקורית, משמעות התייחסותית במהותה. כך, למשל, מתייחס לואוולד לדחפים, להם הוא נותן מקום של כבוד בהגותו, כאל תופעות התייחסויות שמתפתחות מתוך מצע בינאישי ולא כאל כוחות ביולוגיים.

עוד הבדל משמעותי בין פרויד ללואוולד, עליו בוחר להצביע מיטשל, הוא בהתייחסותם השונה למונח "קתקסיס". לואוולד רואה בהטענת האנרגיה פעילות מארגנת וכותב כי המשמעות של קתקסיס "אינה ההשקעה של אנרגיה מסוימת באובייקט... זוהי הטענת אנרגיה שיוצרת אובייקט" (עמ' 78). מיטשל מסביר כי לואוולד מתכוון לכך ש"בהטענת אנרגיה באובייקט משרטט האדם קו-מתאר סביב חוויה מסוימת, תוחם דבר-מה, ואומר: 'זה אתה'" (עמ' 79). למעשה מאמין לואוולד כי אנחנו והאובייקטים שלנו הננו דבר אחד. אנחנו קרוצים מאותו חומר חוויתי דחוס, שמתוכו מתפתחים בהמשך אובייקטים ועצמי. מיטשל כותב כי התיאוריה של לואוולד פותרת מבחינתו את השאלה מדוע השרידים של יחסי-אובייקט מוקדמים הינם עמידים כל כך. אם הגבול בין האובייקט לביני הוא רק ברמת התהליך המשני ואילו ברמת התהליך הראשוני אני הנני האובייקטים שלי, למעשה לעולם לא ניתן להפריד בינינו. מה שכן ניתן לעשות בטיפול, אומר מיטשל, זה להתמיר את האובייקטים הרעים. כיצד? לואוולד מאמין כי מה שמאפשר שינוי במערך הנפשי הוא חוויות ההעברה וההעברה-הנגדית וההבנה אותם. הוא רואה את הגבול שבין הווה לעבר כמתקיים רק ברמה של התהליך המשני ולאור זאת לא מפתיע לגלות שהוא סבור כי לא רק ההווה מושפע מן העבר, אלא גם העבר מושפע מן ההווה.

בפרק השלישי מציג מיטשל לראשונה, לדעתי באופן תמציתי מדי, את "ההיררכיה האינטראקציונלית", מודל הכולל ארבעה אופנים או מימדים בסיסיים שבאמצעותם פועלת, לדעתו, ההתייחסותיות. זוהי היררכיה של דפוסים ארגוניים שתחכומם עולה בהדרגה, שמטרתה לאפשר השוואה ואינטגרציה בין מושגים ותיאורים התייחסותיים שונים ולחדד את החשיבה על המשמעויות הקליניות של אינטראקציות בחדר הטיפול. אופן 1: "התנהגות לא רפלקטיבית" עוסק במה שאנשים עושים בפועל זה עם זה - בהתנהגות בלתי רפלקטיבית שבה הם משפיעים ומווסתים זה את זה באופן הדדי. כמו אופן 1, גם אופן 2: "חדירוּת רגשית" מתייחס להתנהגות טרום-סמלית ובלתי-מילולית ועוסק בחוויות אפקטיביות משותפות של רגשות עזים כמו חרדה ואופוריה, חוויות בהן לא ברור מי בדיוק מרגיש מה. באופן 3: "תצורות עצמי-אחר", שכבר מייצג רמה סמלית ומילולית, "האינטראקציות הבינאישיות ממוינות ומתויגות... בהתאם לאנשים המשתתפים בהן" (עמ' 105). באופן זה, להבנתי, ההתייחסות לאנשים היא כאל דמויות דו-מימדיות ואילו באופן 4: "אינטרסובייקטיביות" נוסף מימד שלישי והאנשים מקבלים עומק ונפח. באופן 4 הן העצמי והן האחרים הופכים לגורמים פעילים מורכבים יותר וישנה תחושה של "קבלת הכרה מצד אחר ייחודי שבו אני מכיר בתמורה" (עמ' 154).

מיטשל מדגים את האופנים ההתייחסותיים השונים באמצעות שתי דוגמאות קליניות מפורטות יחסית, אותן הוא מנתח בעזרת ההיררכיה האינטראקציונלית. דוגמאות אלו תורמות להבנה של הדרך בה האופנים השונים מתגלמים בפועל, הבנה שהולכת ומעמיקה ככל שמתקדמים בקריאת הספר.

בפרק הרביעי מנסה מיטשל לחבר, באופן די משכנע לטעמי, בין תיאוריית ההיקשרות לבין הגישה ההתייחסותית. בולבי, אומר מיטשל, שם במחקריו את הדגש על בחינת אינטראקציות של אופן 1, כלומר על ניתוח התנהגותי של מה שילדים קטנים ואמהות עושים בפועל אלו עם אלו. מיטשל בוחר לפתח את נקודות ההשקה בין תאוריית ההיקשרות לבין התאוריה ההתייחסותית ע"י בחינת הקשרים האפשריים בין רעיונותיו של בולבי לבין אופני ההתייחסותיות האחרים (אופנים 2, 3 ו-4), אליהם לא התייחס. הוא עושה זאת בעזרת ניתוח תהליך הטיפול האנליטי של קוני, מטופלת בשנות ה-40 לחייה, שאיבדה את אמה בגיל צעיר.

חוויות ההיקשרות, מאמין מיטשל, מותירות בנו לא רק דגמי עבודה פנימיים [1]  (כפי שהאמין בולבי), אלא גם "מצבים אפקטיביים של חיבור בלתי-מובחן עם דמויות היקשרות" (עמ' 133), קרי חוויות המוגדרות כשייכות לאופן 2. לפי השקפה זו, מסביר מיטשל, הפסיכואנליזה אינה אמורה לסייע לקוני להשיג נפרדות מסודרת מאמה, אלא אמורה להגביר את יכולתה להכיל חוויות מגוונות, הן של אחדות איתה והן של מובחנות ממנה.
מיטשל מקשר גם בין אופן 3 לבין תיאורית ההיקשרות ומציין כי ניתן להעשיר את מושג דגמי העבודה של בולבי, אם מתייחסים לכך שההיקשרות של קוני להעדר אמה, כלומר היקשרותה לאובייקט חסר, שימשה כמאפיין מרכזי בתחושת העצמי שלה והשפיעה על האופן שבו רוב חוויותיה בעולם אורגנו. בהקשר זה מציין מיטשל נקודה חשובה לדעתי: היקשרות בטוחה מעניקה בסיס בטוח לא רק לחקירת העולם החיצוני אלא גם לחקירת העולם הפנימי של ההעדפות, התשוקות והאימפולסים האישיים.

את הפרק מסכם מיטשל באומרו שחוויות של היקשרות בטוחה, חוויות כמו אלו שמתאפשרות בקשר טיפולי מוצלח, מביאות גם לתחושה מורכבת של אינטרסובייקטיביות (אופן 4). מצדו השני של המטבע, התרחבות האיכויות האינטרסובייקטיביות בקשר הטיפולי יכולות לספק למטופל חוויות היקשרות חדשות ושונות ממה שהכיר בילדותו המוקדמת. ואכן, תיאוריו המרגשים של מיטשל את התהליך הטיפולי עם קוני מעידים כי היא נתרמה ממנו בשני האופנים גם יחד.

הפרק החמישי מוקדש לרעיונותיו של פיירברן, שחשיבתו מתקשרת, בעיני מיטשל, לאופן 3 בהיררכיה האינטראקציונלית. פיירברן חשב כי הדרך הטובה ביותר להבין בני אדם אינה במבודד, אלא בהקשר של יחסיהם עם אחרים. מיטשל מציין כי עבור פיירברן חיפוש אובייקט אינו כלי לסיפוק צורך, אלא בעצם ביטוי לטבענו האנושי. כבר מגיל צעיר מכוון התינוק האנושי ליצור אינטראקציה עם בני אנוש אחרים, ולא על מנת לספק צורך מובחן כלשהו, אלא משום שיצירה ושמירה על יחסים היא חיונית עבור האדם לא פחות מנשימת חמצן.

מיטשל יוצא כנגד מודלים שמנסים לשלב בין הדגש ששם פיירברן על חיפוש אובייקט לבין הדגש ששם פרויד על חיפוש עונג. פיירברן, הוא מבהיר, חשב כי בני אדם מחפשים עונג לא משום שחיפוש זה הוא מרכיב יסודי בנפש, אלא משום שעונג מתווך ביצירה ובשימור של קשרים, כלומר הוא מתרחש בהקשר של חיפוש אובייקט. רעיון זה מספק הסבר, לדעת מיטשל, לתופעות שהדגם ההדוניסטי של פרויד לא יכול להן, תופעות כמו מזוכיזם וכפיית החזרה. מיטשל מבהיר כי "אם חיפוש עונג אינו זמין, בני האדם מחפשים כאב, מאחר שהכאב מספק פעמים רבות את הערוץ החלופי הישיר ביותר לאחרים" (עמ' 151).

בהמשך ממשיג מיטשל את האימפולסים ואת האשמה, באמצעות דוגמאות קליניות, כמבטאים תצורות עצמי-אובייקט "פיירבריאניות" (אופן 3) יחד עם חדירוּת רגשית "לואוולדיאנית" (אופן 2). לדוגמא, הוא מתאר את דן, מטופל שבילדותו אביו נהג להכות אותו בהתפרצויות זעם, ושסבל בבגרותו מהתפרצויות זעם דומות לאלו של אביו. מיטשל מבין את התנהגותו של דן כמבטאות קשר ליבידינלי לאביו (אופן 3) וכן כמבטאות את הכוח הרגשי שחלק עם אביו בעת התפרצויותיו (אופן 2).

בפרק השישי והאחרון, שהוא מעט יוצא דופן ביחס לקודמיו, עוסק מיטשל במתח בין ביטוי-עצמי לבין איפוק ביחסים האנליטיים. מיטשל מתייחס לנטייה, בספרות הפוסט-קלאסית, לראות באיפוק האנליטי הסתתרות מאחורי עקרונות אנכרוניסטיים ומזהיר מפני קריסה לקוטב של חשיפה עצמית בלתי מבוקרת.

מיטשל אומר כי מטפלים עשויים לחשוב שהבעיה היחידה בנוגע לאהבה ושנאה ביחסים האנליטיים, קשורה לשאלות כמו האם לחשוף רגשות אלה או מה תהיינה ההשלכות של חשיפה כזו. מיטשל מאיר נקודה חשובה לדעתי: "פיתוחן של האהבה והשנאה דורש טיפוח, הזנה, כוונה תחילה" (עמ' 173), ולכן, בניגוד למה שקל לנו לחשוב, אהבה ושנאה, בחיים כמו בטיפול, אינן התרחשויות ספונטניות. תפקיד המטופל, אומר מיטשל, הוא להיות, במידה רבה, חסר אחריות ואנו מבקשים ממנו לאהוב ולשנוא ללא אחריות. לעומת זאת, אנו מצפים מהאנליטיקאי שיאהב וישנא באופן אחראי, שירשה לרגשותיו לעלות אך שתמיד ייקח בחשבון את השלכותיהם על התהליך הטיפולי. נראה כי מיטשל אינו מתייחס למטפל כחכם, בוגר או בהכרח מפותח יותר מהמטופל, אלא כמי שנושא בתפקיד ובאחריות המחייבים אותו לנהוג באופן אותנטי אך גם אנליטי ושקול. למעשה מה שמאפשר למטופל לאהוב ולשנוא ללא שליטה, לדעת מיטשל, היא המעורבות עם מטפל שגם לו יש רגשות אהבה ושנאה, אך שמתאמץ לרתום אותם לשירות העבודה האנליטית. בהמשך הוא מספק מספר דוגמאות קליניות למצבים בהם עשה שימוש פרודוקטיבי ברגשות ארוטיים ותוקפניים שעלו בו כלפי מטופלים וממשיגן בעזרת ההיררכיה האינטרקציונלית.

ספר צנום למדי אך גדוש עד להתפקע, לא יכול, כמעט באופן אינהרנטי, שלא להשאיר בסופו טעם חמוץ-מתוק של החמצה. רעיונות רבים עולים ונעלמים, הערות שוליים שהיו יכולות לצמוח לפרקים שלמים נשארות גלמודות בשולי הדף ותתי-פרקים מסוימים נותרים בלתי-מפותחים. העובדה שבשנת 2000 (השנה המקורית בה יצא ספר זה לאור) מת מיטשל בטרם עת, הופכת את ההחמצה לכואבת יותר משום שניכר שלמיטשל היה עוד הרבה מה לומר. נותר רק לקוות שכפי שפירש ופיתח הוא עצמו את כתביו של לואוולד, כך ייעשה גם עם כתביו שלו וביום מן הימים ייקראו רעיונותיו קריאה מחודשת ותמות שנרמזות בספר זה יפותחו במלואן.

במרכזו של פרק המבוא חוגג מיטשל את מה שהוא מכנה "המפנה ההתייחסותי" בפסיכואנליזה. ואכן, קשה (לי לפחות) לדמיין כיום עולם שבו הגישה ההתייחסותית אינה תופסת מקום של כבוד. גם אם איני מסכים עם כל הנחותיה, גם אם באופן אישי איני יכול לדמיין את עצמי, בשום קונסטלציה, אומר למטופלת, כפי שעשה מיטשל, "לכי תזדייני!" (עמ' 186) [2] , אני עדיין מלא הערכה וכבוד על הרעיונות המקוריים, החשיבה הרעננה והאופקים הטכניים שפתחו מיטשל ועמיתיו בפנינו המטפלים.