בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל צֶמַח הַמִּתְרַחֵק מִשָּׁרָשָׁיו

על שיקום ופיתוח פונקציית העיתוד

מתוך: "שיחות", ל"ב (1), 2017 (עמ' 47-37)

המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"

תקציר: על אף שצמיחה והתפתחות מצויים במרכזה של החשיבה הפסיכואנליטית, מעט מאוד נכתב עד היום על ממד העתיד בהקשר למטופל, בניגוד לעיסוק המתמיד בעתידה של הפסיכואנליזה עצמה. בהתבסס על רעיונותיהם של כותבים פסיכואנליטיים מזרמים וגישות שונות אציג במאמר את פונקציית העיתוד, אותה פונקציה נפשית המאפשרת לנו להתכוונן ולחתור אל עבר העתידים שלנו. לאחר שאתייחס למספר ליקויים פוטנציאליים בתפקודה התקין של פונקציית העיתוד, אציע כמה עקרונות טיפוליים התומכים בשיקום ופיתוח של פונקציה זו. את חלקו האחרון של המאמר אקדיש לבעיות אפשריות בעמדה הטיפולית מוכוונת-העתיד ולהתמודדות עימן.

הומו פרוספקטוס

הפילוסוף פיטר ריילטון סבור כי ההתייחסות ליצור האנושי בן זמננו כ"הומו סאפיינס" ("האדם הנבון") היא בעייתית משום שאיננו נולדים נבונים, ואף לא כולנו מגיעים למעמד של יצורים נבונים גם בהמשך חיינו. מה שמבחין את בני האדם מאורגניזמים אחרים הוא יכולתנו "להיות מודרכים על-ידי הדמיון של אלטרנטיבות הנמתחות אל עבר העתיד" (1, p. viiii), כלומר יכולתנו לתכנון או לעיתוד (prospection), ולכן כינוי מתאים יותר עבורנו יהיה "הומו פרוספקטוס".

דוגמא ספרותית ליכולת אנושית זו ניתן למצוא בספרו של איאן מקיואן, "טובת הילד", בקטע המתאר את ילדותה של השופטת פיונה מיי: "לפני ארוחת הצהריים ואחריה היתה פיונה יושבת לבדה בחדר המנוחה ועל ברכיה מחברת ומתכננת לה כל מיני עתידים – פסנתרנית, רופאת חיות, עיתונאית, זמרת. היא שרטטה תרשימי זרימה של מסלולי חיים אפשריים. הקווים העיקריים התפצלו לאוניברסיטה, בעל חתיך וגיבור, ילדים משגעים, חוות כבשים, חיי מופת. בימים ההם עדיין לא חשבה על משפטים" (2, עמ' 88).

הפילוסוף דניאל מילוא (3) טוען כי האדם הוא היצור החי היחיד שאינו מקבל את המציאות כמות שהיא. למרות שיש חיות המבינות כי יש עתיד, עתיד זה מסתכם עבורן בלא יותר מכמה שעות קדימה. האדם, לעומת זאת, הוא היצור היחיד על פני כדור הארץ שהתעורר יום אחד ואמר לחברו את צירוף המילים "להתראות מחר". צירוף מלים זה, שהתאפשר, בין היתר, הודות להתפתחות מרשימה של השפה, שינה לנצח את ההיסטוריה שלנו כמין והעניק לנו את היכולת לחמוק מחוקי הברירה הטבעית ולהשתלט על העולם.

יש האומרים כי ההישג המשמעותי ביותר של המוח האנושי הוא היכולת לדמיין, כלומר לחוות את העולם כפי שאינו וכפי שמעולם עדיין לא היה, אך כפי שהוא עשוי להיות. יכולת זו היא שמאפשרת לנו, כמובן, לחשוב על המחר. באופן ספציפי יותר, נראה שהאונה הפרונטלית במוח היא שמאפשרת לנו לתכנן קדימה ולשגר את עצמנו אל העתיד. מחקרים מלמדים כי אנשים שסובלים מפגיעה באונה הפרונטלית מוצאים עצמם כבולים להווה, תקועים בזמן ובמרחב המידי, כלואים בעולם ללא "מחר", או אפילו "מאוחר יותר", אסירים של הווה נצחי (4).

במרכזו של מאמר זה עומדת פונקציית העיתוד, אותה פונקציה נפשית המאפשרת לנו להתכוונן ולחתור אל עבר העתידים שלנו. לאחר שאציג מספר בעיות אפשריות בתפקודה התקין, תוך שימוש בווינייטות טיפוליות, אפנה להתייחס למספר עקרונות טיפוליים התומכים בשיקום ופיתוח שלה ואביא תיאור מקרה קצר הממחיש עקרונות אלה. בחלקה האחרון אתייחס לבעיות אפשריות בעמדה הטיפולית בה המאמר מתמקד ולדרכי התמודדות עימן.

העתיד בפסיכואנליזה

משחר נעוריה הקדישה הפסיכואנליזה מקום רב לעבר ועם השנים היא נותנת יותר ויותר מקום להווה, בעיקר להווה מסוג ה"כאן ועכשיו". עם זאת, עד היום הקדישה הפסיכואנליזה מעט מאוד, מעט מדי, מקום לעתיד. אף כי לא מעט מאמרים פסיכואנליטיים נכתבו בנושא העתיד, רובם המוחץ היה בנושא עתידה של הפסיכואנליזה עצמה ומעט מאוד נכתב על עתידו של המטופל, האופן בו עתיד זה מתעצב, המידה בה המטפל משפיע עליו וכיוצא בזה. במילים אחרות, נראה כי הדגש החשוב כשלעצמו על רגרסיה, דחק זמן רב מדי את חשיבות העיסוק בפרוגרסיה.

האנס לואוולד (5) מציין שההשמטה של ממד העתיד מהפסיכואנליזה היא מוזרה בהתחשב בעובדה שצמיחה והתפתחות מצויים במרכזה של החשיבה הפסיכואנליטית. הוא מאמין כי הפחד לעצב את המטופל בצלמם הוא שמנע מאנליטיקאים להתמודד עם ממד העתיד בתיאוריה ובפרקטיקה. ואכן, אחד העקרונות המגדירים את עמדת המטפל הנחוצה על-פי הפסיכואנליזה הקלאסית (לצד אנונימיות והינזרות) הוא ניטרליות. על-פי לפלאנש ופונטאליס (6) המשמעות של ניטרליות היא שעל המטפל להאזין למטופל מבלי שיהיה מושפע על ידי ערכיו ותפיסותיו האישיים, להימנע ממתן עצות, להתעלם מרגשות ההעברה ולהימנע מהעדפת תכנים ונושאים מסוימים על פני אחרים. הקריאה המפורסמת של ביון (7) למטפלים להיות ללא זיכרון וללא תשוקה מהדהדת ומחזקת רעיון זה. עוד סיבה למיעוט ההתייחסות של הפסיכואנליזה לעתיד היא ההדגשה היתרה של העבר (8). החזרה הכפייתית, שהיא עיקרון פסיכואנליטי מרכזי, מניחה מעצם הגדרתה כי קשה מאוד להפריד בין העתיד לעבר וכי לעבר השפעה משמעותית, יש יאמרו אפילו דטרמיניסטית, על העתיד. נדמה לי כי על אף ההסתייגויות והאזהרות המתבקשות, אליהן אתייחס בחלקו האחרון של המאמר, הגיעה העת לתת מקום גם לעתיד בחשיבתנו הטיפולית.

ייעוד וגורל

לואיס ארון וגלית אטלס (9) מדברים על כך שתקוותינו, מטרותינו וחלומותינו הלא-מודעים מושכים אותנו אל עבר הייעוד שלנו. לטענתם, אנו צופים באופן לא מודע את עתידנו ומתכוננים אליו. הנפש מתאמנת, עושה חזרות, מצפה ובונה את העתיד. ארון ואטלס מבססים רעיון זה על מה שיונג (10) קרא לו prospective function the  ואני מכנה פונקציית העיתוד, אותו תפקוד המאפשר לאדם להביט קדימה אל אפשרויות עתידיות. באופן מעניין מושג זה מתכתב עם רעיונות אותם מעלה, מכיוון שונה, הפיזיקאי פרופ' יקיר אהרונוב, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים, המציע כי ההווה נקבע לא רק בעבר, אלא גם בעתיד. בראיון לעיתון "כלכליסט" מצוטט אהרונוב כך: "אני יכול לעשות הכללה מתיאוריית הקוונטים ולומר שלעולם יש תכלית מסוימת ולא רק מצב היסטורי. כאילו הוא שואף לעבר עתיד מסוים, לייעוד. שאיפה של כל המערכת, של העולם או היקום, להגיע לאיזה מצב סופי" (11).

בולאס (12) מבחין בין תחושת הייעוד של אדם לבין תחושת הגורל שלו. האדם החולה, הסובל, שבוי בידי גורלו, הוא אסיר של העבר שלו. אדם זה מאמין כי הכל צפוי והרשות אינה באמת נתונה, שמה שהיה הוא שיהיה. תפיסה כזו ממחישה היטב אלזה מורנטה בספרה 'ארצ'לי': "לפי סיפור עתיק, קיים חייט אלמותי המתחבא באחד היערות. ביום הוא רובץ על עץ וישן כמו הינשופים, ובלילות הוא מסתובב בחדריהם של בני-תמותה מסוימים שבחר מראש, ותופר על גופם, בשנתם, כותונת בלתי-נראית, ארוגה מחוטי גורלם. מאותו לילה ואילך יסתובב לו כל נבחר כזה, בלי שידע, תפור חיים בתוך כותונתו, ולעולם לא יוכל לשנות אותה או לקרוע אותה מעליו: כאילו היא העור שלו-עצמו... אומרים... שהחייט הלילי, שטועם מראש את החשקים העתידיים של לקוחותיו הלא-מודעים, צוחק בשעת עבודתו, עם כל משיכה של החוט והמחט" (13, עמ' 50).

אדם המרגיש כי גורלו נחרץ, אומר בולאס (12), אינו חווה את המציאות כמובילה אל הגשמה של האידיום שלו, אותו גרעין עצמי ייחודי לו, אלא ככזו בה מתאפשר לו לחיות רק חיים תגובתיים, מוגבלים במחוות ספונטניות. לעומת זאת, אנשים בעלי תחושת ייעוד משקיעים נפשית בעתיד, או ליתר דיוק בעתידים. אנשים כאלו, החיים מתוך העצמי האמיתי שלהם ואינם מעוכבים מדי על ידי קונפליקטים, מרשים לעצמם לנהוג בחוסר רחמים ובהרסנות יצירתית של העבר והווה כדי לחפש להם תנאים הנחוצים לעתידים שלהם. בצמתים החשובים בחיים, בהם יהיה עליהם לבחור בני-זוג או תחום לימודים באוניברסיטה, הם ינסו לדמיין את עצמם חיים עם אפשרויות הבחירה השונות ולזהות באילו מאפשרויות אלה ירגישו שהאידיום שלהם מתפתח.

קוהוט (14) מאמין כי בכולנו יש מוטיבציה מולדת לממש את התוכנית הגרעינית של העצמי, כלומר לממש את השאיפות והאידיאלים שלנו בעזרת הכישורים והיכולות שלנו. מימוש התוכנית הגרעינית של העצמי אינו רק האספקט החשוב ביותר בהתפתחות, לדידו זוהי התמצית של התהליך ההתפתחותי והוא תופס את הישרדות התוכנית הגרעינית של העצמי ככוח הבסיסי של האישיות. זהו כוח שאמור לכוון ולהנחות את האדם בחייו.

בדומה לקוהוט מאמין בולאס כי לאדם "צורך דוחק לכונן את העצמי... לממש את הפוטנציאל שלו לעיבוד אישיותו", זהו 'דחף הייעוד' (the destiny drive) (12, עמ' 105). כמו קוהוט, הוא מאמין שהדחף הבסיסי שלנו הוא אל עבר התפתחות ומימוש עצמי, לפעמים כנגד כל הסיכויים. מתוך הרצון הבריא לגדול ולהתפתח האדם מחפש חוויות חדשות, סביבות שיעשירו אותו וישכללו את העצמי שלו. הדהוד לדבריהם של קוהוט ובולאס ניתן למצוא בשירו של המשורר אלי אליהו "דמדומים", שם הוא כותב, בין היתר, "אֲנִי מְטַפֵּס מִקַּרְקָעִית הַלַּיְלָה / בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל צֶמַח הַמִּתְרַחֵק מִשָּׁרָשָׁיו" (15, עמ' 15).

בהתבסס על רעיונותיהם של יונג, בולאס, קוהוט ואחרים אני מציע להגדיר את פונקציית העיתוד כפונקציה הנפשית המאפשרת לנו לתכנן ולחתור לקראת עתידים אפשריים הנובעים מתוך האידיום שלנו באופן מחובר למציאות וגמיש, תוך יכולת לשאת המתנה ואי-ודאות.

בעיות בפונקציית העיתוד

"דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת," כותב דוד אבידן בשירו "דחוף לתת לעצמי", "הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת./ יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,/ אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת./ אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן./ הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי". והוא מסכם: "הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן./ כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי" (16, עמ' 162-163).  השוו דברים אלו, על תחושת האופטימיות והדחיפוּת שיש בהן, לפסימיות המיואשת של חנוך לוין בשירו "כשאהיה גדול אהיה קטן": "כשאהיה גדול אהיה קטן,/ אהיה קטן ואומלל./ אנשים בעלי ראייה בינונית/ לא יראוני בכלל./ בְּמקום בו לא עובר אף אחד/ אפתח לי חנות קטנה, / חנות לדברים שאינם נחוצים, / ירושה מאמי הזקנה". השיר של לוין מסתיים, כפי שהתחיל, בעגמומיות: " ולא ירחק היום ושכנה תחוש / בריח מתוך דירתי, / ורופא צעיר שחייו לפניו / יקבע סופית את מותי. / לוּ חייתי ביום קבורתי,/ היה אז מי שיבכה ;/ כשאהיה גדול אהיה קטן / עד אשר לא אהיה" (17, עמ' 38).

נראה שלדובר בשירו של אבידן יש חווית עתיד בריאה יותר מזה בשירו של לוין. הוא מצפה לעתיד, פתוח לקראתו ומאמין כי יש באפשרותו לשנות ולחדש. הדובר בשירו של לוין, לעומת זאת, חי חוויה ניהיליסטית, מצפה לחיים סיזיפיים, עצובים ונטולי משמעות וניתן לשער כי מעבר לבעיות האַפקטיביות מהן הוא ככל הנראה סובל, ישנם כשלים בפונקציית העיתוד שלו. ואכן, ניתן לראות בעיות בפונקציית העיתוד כעומדות בבסיסן של מספר פתולוגיות נפשיות, בראש ובראשונה הפרעות דיכאון. יש הסבורים כי בעיות אלו הן לא רק סימפטום של דיכאון או משתנים בעלי קשר לדיכאון, אלא מה שאמור לעמוד כיום במרכז ובחזית המחקר על דיכאון (1).

אני מבקש להתייחס במאמר זה לשלוש בעיות אפשריות בפונקציית העיתוד: מצב בו לאדם עתיד קבוע ויחיד, מצב בו ישנו ריבוי מציף של עתידים ומצב בו פונקציית העיתוד דלה או בלתי-קיימת. יש לציין כי בתחומי חיים שונים אדם עשוי לסבול, או לא לסבול, מבעיות שונות בפונקציית העיתוד. כלומר, קיומה של בעיה בפונקציית העיתוד בתחום האהבה, למשל, אין פירושה כי קיימת בהכרח גם בעיה בתחום העבודה.

עתיד קבוע ויחיד

כשהיו שואלים את משה בילדותו מה ירצה להיות כשיהיה גדול הוא היה עונה, לגאוות הוריו הזורחים, "כמו אבא". משה*, מטופל בן 25, ירש את שמו מסבו שנפטר כשנה לפני הולדתו. החזות שלו מאיימת למדי במבט ראשון. הוא גבוה ומוצק, יש לו מבט קשוח בעיניים ובגדים שמשדרים ממון, אך לא יוקרה. משה הוא בן למשפחה פטריארכלית מאוד, שמקדשת את הגבריות הקלאסית, המאצ'ואיסטית ומתקשה לעכל  גברים רגישים כמוהו. הדרך שלו להרגיש גברי מרבית חייו הייתה להסתבך בקטטות ולבצע מעשי הונאה בהיקף קטן. כבר מספר שנים שהוא שואף להתנתק מעולם הפשע אך הוא מרגיש תקוע בלימבו. העולם הנורמטיבי מרגיש רחוק מהישג ידו מהסיבה הפשוטה שהוא מאמין כי הוא אינו מוכשר לכלום בו. כשאני מנסה להבין יחד איתו למה הכוונה ב"כלום", מסתבר שטווח האפשרויות שלו מצומצם ביותר. מבחינת אביו יש רק דרך אחת להיות אדם מוצלח ומשמעותי וזוהי דרך ההצלחה הכלכלית. באופן ספציפי,  הוא שואף ומצפה  לבנים שיהיו אנשים עסקים משגשגים, "כרישים" בלשונו. משה חווה את עצמו כחסר כל פוטנציאל בתחום העסקי ולכן גם ככישלון מוחץ בהתהוות, כמי שעומד להינטש מאחור, בעוד שאחיו יגשימו את החלום שחלם עבורם אביו. הוא אוסף בשקדנות ראיות לאימפוטנטיות שלו בתחום זה ומתעלם מעובדות שעלולות לבלבל אותו. הוא אף לא מסוגל לחשוב על שום תחום אחר שהוא יכול להצליח בו, וממילא גם אם יצליח לחשוב על משהו יהיה זה, לתחושתו, כישלון בעיני אביו והודאה בתבוסה.  

בולאס סבור כי כאשר הילד זוכה להורים טובים-דיים המסייעים לו לעבד את האידיום המולד שלו, את אותו גרעין עצמי הייחודי לו, הוא "מפתח אמונה בהפצה (dissemination) נפשית, אמונה המובילה אותו להניח שהוא יכול לבטא את האידיום שלו באמצעות החופש הנפשי של ייצוג אובייקט והחירות של בחירת אובייקט" (12, עמ' 123). כלומר, במצב דברים תקין לומד הילד כי באפשרותו לבחור את הדרכים בהן יהיה מסוגל לבטא את הגרעין הפנימי שלו ולממש אותו והדחף הפנימי לחיים יותר ויותר מורכבים ועשירים פועל באופן חופשי. 

בעיה אפשרית אחת, אם כן, בפונקציית העיתוד היא זו בה העתיד הופך קבוע מראש באופן שאינו מאפשר מרחב ומצטמצם לשביל אפשרי אחד ויחיד. בעיה זו קשורה במקרים רבים, לדעתי, לדמויות הוריות נוקשות ו/או שבריריות שהילד מאמין כי הוא חייב לרצותן על מנת לזכות באהבתן המתמשכת. ריצוי זה כובל אותו לעתיד יחיד, פחות או יותר ספציפי, שאין בלתו. עתיד צר זה יכול לצמוח מתוך צרכים נרקיסיסטיים של הדמויות ההוריות, כמו הצורך שילדם יממש עבורם חלומות שהם עצמם לא הגשימו, או מתוך צרכי שליטה, למשל, אך בכל מקרה הוא אינו צומח מתוך החוויה האותנטית של הילד, מתוך האידיום שלו, ואינו פתוח לשינויים ולהתפתחויות**. העתיד הופך להיות כמו חליפה שלא הותאמה למידותיו של הילד והוא נאלץ לחיות בה, על אף שהמכנסיים ארוכים מדי או השרוולים קצרים מדי וחלקים ממנו נעלמים בה או נחשפים יותר מהרצוי. זוהי 'חליפת גורל', 'חליפת סדום' שהילד מחויב, אם כן, להימתח או להצטמצם כדי להתאים עצמו אליה. 

סאליבן (18, p. 161) טוען כי חוויות מסוימות אצל הילד עוברות דיסוציאציה כאשר הוא מקבל את הרושם כי אלו מעוררות חרדה עוצמתית ובלתי-נסבלת אצל אימו וחוויות אלו הופכות להיות חלק מאזור באישיות המכונה 'לא-אני' (not-me)***. אם כן, ניתן לחשוב על אדם שגדל לתוך חליפה כזו כמי שמתקשה לנוע בין מצבי-עצמי שונים, כמי שיותר מדי חוויות נחוות עבורו כ'לא-אני', ככאלו שאין להן מקום, שהן לא חלק ממנו ועל כן עליו להתנתק מהן.  

דונל סטרן טוען כי דיסוציאציה היא חוסר הנכונות לאפשר לדמיון שלנו מרחב פעולה חופשי, חוסר הנכונות לאפשר לעצמנו את החירות לחשוב. הוא כותב כי "לעיתים אנו מסרבים לדמיין באופן מלא את האפשרויות והאלטרנטיבות הבלתי-מובנות הנרמזות בסיפורים שאנו כבר מספרים על חיינו" (19, p. 81). ניתן להרחיב את הטענה של סטרן ולומר כי לעיתים אנו מסרבים לדמיין באופן מלא גם את האפשרויות והאלטרנטיבות שלנו לפרקים הבאים בסיפור החיים שלנו. לא רק חלקים מהעבר, אם כן, עלולים לעבור דיסוציאציה, אלא גם חלקים מהעתיד.

סטרן מתייחס לתופעה של 'נוקשות נרטיבית' (narrative rigidity) (19, p. 105) ומתאר מקרים בהם קבוצות מסוימות חוות אי-צדק, אך לא מתקוממות כנגד הקבוצה המפלה או המנצלת. הוא מציע כי אותן קבוצות לא מסוגלות להעלות בדעתן הקולקטיבית את השאלה: "האם זה יכול להיות אחרת?", כלומר לדמיין סיטואציה בה התנאים הם שונים. הם מורגלים כל כך בסדר הדברים הקיים כך שהוא מרגיש להם טבעי ומובן מאליו. כלומר, כשאנחנו קשורים מדי לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, אנו מתקשים לראות אלטרנטיבות אחרות. עצם המוכרות של קו העלילה שלנו עשוי להיות נוח למדי. זהו לא בהכרח הצורך להימנע מחרדה לגבי תוכן מסוים שמהווה מוטיבציה לספר את הסיפור באופן כזה או אחר, אומר סטרן. לעיתים זהו הרצון לספר את הסיפור באופן המוכר לנו,  הניסיון הנואש לא לצאת מהקווים, שמקבע אותנו ומשמר דיסוציאציה.

לפני שאתאר מספר עקרונות טיפוליים לשיקום ופיתוח פונקציית העיתוד, אני רוצה לומר מספר מילים על הקושי של מטופלים לשתף פעולה, לעיתים לא רחוקות, עם ניסיונותינו ליצור עימם עתידים חדשים. על אף שהיינו חושבים שמטופלים ישמחו לפתוח לעצמם אופקים חדשים ולצאת מתוך תחושת ייאוש, תקיעות או דריכה במקום, בפועל אנחנו מגלים שוב ושוב שחלקם מעדיף להיוותר במקומו. ישנן סיבות אפשריות רבות למצב אומלל זה (כמו כפיית החזרה, אשמה לא מודעת, חשש לאיום על קשרים משמעותיים, ועוד****), וביניהן העובדה כי תקווה עשויה להיות דבר מפחיד. קוהוט (29) מאמין שהפחד מרה-טראומטיזציה נוכח מאוד בתחילת הטיפול ומהווה מקור להתנגדות. אני סבור שמטופל בעל היסטוריה שבה כבר נפגע על-ידי דמות שהייתה אמורה להיות מיטיבה ושהבטיחה, באופן מפורש או סמוי, לשמור ולטפח, יחשוש מאוד מלפתח תקווה בכך שהמטפל ירצה בטובתו, ישמור עליו, יתרום להתפתחותו וכיוצא בזה. במובן הזה נראה שלמטופל עדיף לפעמים להישאר עם הייאוש המוכר והנוח ולא להתמסר לתקווה שעלולה להכזיב ולחזור אליו כמו בומרנג.

אבל לא רק הפחד מטראומות העבר הוא שמקבע את המטופל, אלא גם הפחד מהעתיד. המטופל, לדברי לואוולד (5), מבין באופן לא מודע כי העתיד יביא איתו דרישות חדשות לאינטגרציה נפשית וכי יש בו סכנה לאבד את ההישגים שכבר הגיע אליהם. נדרשת ממנו לעשות קפיצת אמונה שהוא אינו תמיד מוכן לה ולעיתים הוא מעדיף להישאר באזור הבטוח של הייאוש והסטגנציה. 

נדמה שבדיוק בגלל הפחד מהתקווה, בין אם הוא קשור בעבר ובין אם בעתיד, טוען לאקאן (30), לכאורה בניגוד לביון (7)*****, שמטופלינו זקוקים לתשוקה (או בלשון לקאניאנית – לאיווי) שלנו. הם זקוקים לה, לדבריו, משום שאצלם היא אבדה. אם אנחנו לא נשתוקק לשינוי בשבילם, אם אנחנו לא נילחם על נפשם, יתכן שהקרב חתום מראש. אן אלווארז מדגימה השקפה דומה כשהיא מדברת על 'פונקציית ההשבה' (24, עמ' 97) - עמדה טיפולית אקטיבית, המתעקשת על האפשרות של המטופל להתפתח. בעצם, אנחנו נקראים להבנתי על-ידי לאקאן ואלווארז להוות 'דמיון מסייע' (auxiliary imagination) ולהחזיק את העתיד, את התקווה, את החלום עבור המטופל, לפחות עד שיהיה מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו (31).

כעת אתייחס לחמישה עקרונות טיפוליים שיכולים לתמוך בשיקום ופיתוח פונקציית העיתוד.

אמונה במטופל

הרב שלמה קרליבך מצוטט כמי שאמר ש"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (32). נראה שאמירה זו נכונה לא רק לגבי ילדים. כדוגמא ניתן לקחת את סיפורו של הפסיכואנליטיקאי החשוב מייקל אייגן על פגישתו הראשונה (והאחרונה) עם ויניקוט ב-1968. "שלום ד"ר אייגן" בירך אותו ויניקוט כשנכנס בדלת, "אני מתנצל שלא קראתי את ספריך". אייגן מספר שהיה באותו זמן רק סטודנט מתקשה, שלא כתב עדיין שום ספר או אפילו מאמר. "לקח לי אחת-עשרה שנים להגיע לדוקטורט שלי, כשאני במשרה חלקית, עובד בבתי-ספר, במרכזי טיפול ובמרפאות. לא הייתי אף אחד שהוא היה יכול או צריך להכיר. עם זאת, עבור ויניקוט הייתי מיוחד, ד"ר אייגן, מחברם של ספרים שהוא לא קרא ואני לא כתבתי" (33, p. 12).

״אם נתייחס לאדם כפי שהוא באמת, נרע את מצבו" טוען ויקטור פרנקל, בהתבסס על גתה, "אך אם נעשה לו הערכת-יתר... נקדם אותו למה שהוא באמת יכול להיות. אז עלינו להיות אידיאליסטים, במובן מסוים - משום שאז אנו הופכים לריאליסטים אמיתיים באמת״ (34). נדמה לי שהסיפור הקטן של אייגן ממחיש יפה את הרעיון של פרנקל. ויניקוט איפשר לאייגן להציץ לעתיד שבו הוא יותר מסטודנט מבולבל המנסה ללמוד שפה חדשה ושוברת-שיניים. הוא האמין בו (או לפחות כך פירש אייגן את הנימוס הבריטי שלו) וברור שאמונה זו הייתה יקרת-ערך עבור אייגן וניתן לשער שחיזקה אותו ברגעים הקשים שחווה לאורך השנים הארוכות בהם כתב את עבודת הדוקטורט.

וולף (35) טוען כי צרכיו של המטפל בזולתעצמי של אידיאליזציה עשויים להביא אותו לעשות הערכת-יתר של המטופל וזה יחווה אותה כאישור של הפוטנציאל הבלתי-ממומש שלו וכתמריץ להגשים פוטנציאל זה. ההשפעה של הצופה על הנצפה ידועה לנו כיום היטב ומתבטאת, בין היתר, במה שמכונה 'אפקט פיגמליון', כאשר הנבואה של הצופה על הנצפה נוטה להגשים את עצמה (36). כאשר המטופל חווה הערכה ואמונה ביכולותיו, אולי לראשונה בחייו, מצד דמות משמעותית כמו המטפל, הוא יכול להתחיל לחשוב על עצמו כמי שדברים טובים עשויים וצריכים לקרות לו (37).

זולתעצמי של כדור-בדולח

אחת המשימות המרכזיות של הטיפול הפסיכואנליטי, לדברי בולאס (12), היא לאפשר למטופלים לבוא במגע עם הייעוד שלהם, לבסס ולעבד את האידיום שלהם. בניסוח מעט שונה, ניתן לומר שעלינו לסייע למטופלינו לנסח, במונחיו של דונל סטרן (19), את העתיד שלהם. לתמוך בהם בניסיון לתת, לעיתים לראשונה, צורה לגרעין של עצמי עתידי. על מנת לאפשר התפתחות של אפשרויות בלתי-מנוסחות ובלתי-מזוהות במטופל, על המטפל להחזיק בחזון לגבי מי המטופל עשוי להיות. אקטר (38) מתייחס לחזון (vision) כאחד מעמודי הטווח של העמדה האנליטית של המטפל. הוא ממשיל אספקט זה של העמדה האנליטית ליכולת של הפסל לזהות את הפסל הגלום בסלע אותו הוא עומד לסתת. כפי שהפסל חש שעליו רק להסיר את החלקים המיותרים מהאבן על מנת שהפסל יתגלה, כך יכול המטפל לראות בעיני רוחו כיצד יהיה המטופל אם יצליחו להמיס את המבנים הפתולוגיים שלו******.

כאמור, קוהוט טבע את מונח 'העצמי הווירטואלי' (21, עמ' 97)), מונח המתייחס לאותו עצמי טרום-היוולדותי וראשוני המתקיים בנפשם של זולתיהעצמי לפני קיומו של עצמי ממשי. קוגן מדגישה את הצורך בפונקציית זולתעצמי של וירטואליות, המאפשרת מרחב התקיימות באחר, כמשאב הכרחי לקיום החיים ומאמינה כי ריפוי באזור של מרחב ההתקיימות "מאפשר החלמה של תחושת התקווה והתפרשות העתיד" (23, עמ' 280). אני מאמין כי במקרים מסוימים גם בהמשך החיים, ולא רק בתחילתם, נדרש מאתנו להוות חוליה מקשרת בין אי-היות להיות, כלומר בעבודה עם מטופלים שטרם נולדו נפשית נחוצה מאתנו עזרה ליילד את אותו עצמי עוברי, ראשוני וחסר מוצקות.

כיצד הדבר מתרחש בפועל? לטענתו של לואוולד (5) בקשר הורה-ילד מבין ההורה אמפתית את השלב בו נמצא ילדו, אך מסוגל גם להחזיק בחזון לגבי עתידו ולתווך עבורו חזון זה כך שהילד יכול להזדהות איתו. כלומר, הילד מפנים, לצד אספקטים אחרים של ההורה, גם את הדימוי שיש להורה עליו. תהליך דומה אמור להתרחש, לדבריו, גם בטיפול הפסיכואנליטי.

דנה אמיר מבחינה בין העצמי האקטואלי, שהוא החלק הממומש של הנפש, לבין העצמי האפשרי, שהוא "אותו חלק ייחודי הגלום בנפש כאפשרות שלא הגיעה לידי מימוש בפועל" (39, עמ' 29). רעיון מרתק שהיא גוזרת מהנחה זו הוא שאדם בעל עצמי אינטגרטיבי מסוגל להיות במגע עם איכויותיהם האפשריות של האובייקטים המשמעותיים שסובבים אותו, ולא רק עם איכויותיהם האקטואליות. כך, למשל, יכול ילד לאם דיכאונית לקלוט את אהבתה האפשרית מעבר לתפקודה הבעייתי. להבנתי, אותה יכולת מאפשרת למטפל בעל אינטגרציה נפשית טובה-דיה (אינטגרציה היוצרת, בלשונה של אמיר, את הממד הלירי של הנפש) לקלוט את החוזקות הפוטנציאליות הקבורות תחת הריסות הטראומה בנפשו של המטופל הקשה. במקרה כזה יהווה המטפל זולתעצמי המסוגל לזהות את הפוטנציאל הגולמי הגלום במטופל ולכן גם להחזיק עבורו את התקווה לעתידים שונים מהעבר הכואב או ההווה המצומצם.

אחת הפונקציות החשובות ביותר של המטפל, לדברי וואכטל (40), היא לסייע למטופל לראות את עצמו כמשתנה וכבר-שינוי, זאת על-ידי קידום, פיתוח ובנייה של היכולות שכבר קיימות במטופל אך עוכבו ודוכאו. "עלינו להיות ערניים ומודעים לרגעי האור הראשונים", כותבת אלוורז, "כי ייתכן... (שהמטופל) צריך לגלות אם הכרה כזו יכולה להתרחש קודם בנו, לפני שיוכל לאפשר זאת בתוך עצמו" (24, עמ' 224). במילים אחרות, עלינו לנשוף לעיתים על רמצי התקווה או לגונן בכפות ידינו על הניצוצות הראשונים שלה, על מנת ללבות את האש הפנימית של המטופל.

דרכים שונות לבטא את אותו המסר, אומר וואכטל, "יכולות לתרום לתחושתו של המטופל כי הוא 'תקוע' או לעודד אותו להשליך עצמו למגוון של עתידים אלטרנטיביים" (41, p. 169). כשאנו חושבים על מטופל כעל "עוין" או "פתייני" או "מזוכיסטי" אנחנו מפספסים וריאציות ושינויים בביטוי של תכונות אלו ומחבלים ביכולת להבין מה איפשר שינויים אלו, משרים תחושה של סטטיות ולכן גם פוגעים באפשרות לדמיין עתיד בו המטופל לא יהיה רק מזוכיסטי, פתייני או עוין.

הייתי אומר, אם כך, שבנוסף לפונקציה של זולתעצמי המשמש כמראה, עלינו להוות עבור מטופלים הלוקים בפונקציית העיתוד גם זולתעצמי המשמש ככדור-בדולח, כזה הרואה את האפשרי באקטואלי.

חזרה לעתיד

אייגן (40) טוען כי האנליטיקאי אינו מהווה עבור המטופל רק אגו מסייע, אלא גם מעבד ראשוני מסייע, כלומר המטפל אמור לסייע לתהליך הראשוני בנפשו של המטופל לעשות את עבודת העיבוד, ההופכת רגשות, ובעיקר רגשות קשים וקטסטרופליים, לדימויים ונרטיבים, מיתוסים ו-reveries , כך שיוכל לעכל ולהכיל רגשות אלו. ניתן לשער כי פונקציה זו של המטפל היא חשובה גם בהקשר של פיתוח פונקציית העיתוד. החלומות אותם אנו חולמים יכולים, על-פי יונג (10), לצפות או לבשר על פוטנציאלים בנו שעשויים להתממש בעתיד הקרוב ובעצם להוות אימון והכנה לעתיד להיות ובמובן זה היכולת לחלום (41), שבה עשוי המטפל לסייע, היא חשובה ביותר. באופן דומה הפנטזיה, שגם היא חלק מהתהליך הראשוני בו תומך המטפל, עשויה על-פי פרסון (42) לשמש כחזרה לקראת פעולה עתידית ולהוות מעין בימת תאטרון עליה אנו מעלים סצנות אפשריות מהמשך חיינו וזוכים להצצה חטופה עליהן.

אלוורז אומרת, בהקשר לטיפול בילדים, כי ניתן לראות את המשחק כעוסק "במה שעשוי להיות, במה שצריך להיות, במה שיכול להיות ואפילו במה שיהיה" (24, עמ' 226). מסכה או שקר, לדבריה, אינם כוללים בהכרח הכחשה של המציאות בעבר או של הכאב בהווה, אלא עשויים להוות "שאלה מהוססת על אודות האפשרות לגרסה חדשה של הווה  ואפילו תפיסה חדשה של העתיד" (24, עמ' 227-226).

ארון ואטלס (9) מתייחסים אף למימושים-בפעולה (enactments) כחלק פוטנציאלי מפונקציית העיתוד ורואים בהם ניסיון לבטא באופן דרמטי ולעורר לחיים קונפליקטים פנימיים, כמו גם כאלו הקשורים בשדה האינטרסובייקטיבי, וכן פוטנציאלים עתידיים וכך לאפשר צמיחה והתמרה. לדבריהם, המימוש-בפעולה יכול להוות גם הוא הכנה לקראת הבאות, בבחינת "קשה באימונים, קל בקרב", ויש לראות בו לא רק עיבוד של העבר אלא גם עבודה לקראת העתיד. כך, למשל, קטיעה חפוזה של הטיפול יכולה להתפרש לא רק כהגנה או התנגדות, למשל כהתקה של רצון לסיים קשר עם בן-זוג בעייתי, אלא אף כתרגול, למשל לקראת הפרידה מאותו בן-זוג, תרגול שיכול להיות לו חשיבות רבה.

החזקת מרחב הבינתיים

בריטון מציע להוסיף לעמדה הסכיזו-פרנואידית  ולעמדה הדפרסיבית של קליין עמדה נוספת: עמדה פוסט-דפרסיבית. בעמדה זו, המאופיינת בפחדים מפני דיסאינטגרציה, תכונות מסוימות של העמדה הדפרסיבית נעלמות זמנית. אך זה אינו מצב רגרסיבי, לדבריו, כי אם מצב של מעבר (transition). הוא מתאר עמדה זו כ"תקווה המבוססת על אמונה כי התפתחויות עתידיות יביאו עמן קוהרנטיות ומשמעות" (43, עמ' 112), אך להבנתי כאשר מטופלים שרויים במצב זה הם חווים הרבה בלבול וחוסר-וודאות, לעיתים מייסרת. "קולות מהעבר לוחשים לי לעצור / אבל אני מוסיף בחושך לחתור" שר שולי רנד (44) בשירו "אייכה" ואני סבור כי כדי להמשיך לחתור בחושך, בסבלנות המתבקשת, זקוקים מטופלינו שנחזיק עבורם את האמונה כי זהו מצב חולף שיביא בסופו שינוי. במילים אחרות, עלינו לסייע להם בהמתנה המעקצצת עד שהאבק ישקע והדברים יתבהרו.

אחד הדברים החשובים שבאפשרותנו לעשות, לדעתי, הוא ליצור עם ועבור המטופל את מה שניתן לכנות 'מרחב הבינתיים', אותו מרחב שיכול לאפשר המתנה גם במקומות רגשיים בהם המצב מבלבל ולא ברור, או גרוע מזה - נראה חסר מוצא או תכלית. לעיתים ניתן לעשות זאת בדרך בלתי-מילולית, בעזרת שפת-גוף ואינטונציה אך לעיתים נבחר לבטא וליצור את מרחב הבינתיים באופן מילולי. למשל, כשהמטופל אומר "אני לא מצליח למצוא זוגיות" אפשר להוסיף את המילה "בינתיים", כשהוא מתלונן שהוא ממשיך לסבול מנדודי שינה ניתן להוסיף את המילים "נכון לעכשיו" וכשהוא מדווח בייאוש על כך שהייאוש לא עוזב אותו אפשר להציע "עדיין". מניסיוני, יש בכך פעמים רבות בכדי להכניס חמצן לתוך ואקום של אפיסת כוחות והרמת ידיים.

קבלה מתמירה

בולאס (12), כפי שכבר ציינתי, מבחין בין תחושת הייעוד של אדם לבין תחושת הגורל שלו, כשהראשונה קשורה בחופש פנימי וביצירתיות והשנייה בתחושת חנק ואובדן קשר עם גרעין העצמי. אני רוצה להציע כי האפשרות להתמרה של תחושת הגורל לתחושת ייעוד קשורה ביכולת לתת משמעות לעבר שלנו, כלומר ביכולתנו לחבר לעצמנו סיפור חיים פחות-או-יותר קוהרנטי. פעמים רבות הדבר מצריך מאתנו המטפלים לשמש עבור מטופלינו זולתעצמי של זיכרון, כזה שנדרש להחזיק חזק את חוט האריאדנה שעובר לאורך מבוך השנים, שנקרא לעיתים לאחות בעדינות קרעים ברצף הזמן. אנחנו מתבקשים לסייע למטופל לשמור על 'המשכיות ההוויה' (47, עמ' 80) על מנת שיצא מגבולות העבר או ההווה אל עבר אופקים עתידיים (48), לתמוך בו באיסוף הטראומות והחסכים לתוך "אזור האומניפוטנציה שלו", בלשונו של ויניקוט (49, עמ' 295). הסופר היפני הרוקי מורקמי מתאר באופן ציורי, ויפהפה בעיניי, תהליך כזה של התמרת גורל לייעוד: "לפעמים הגורל דומה לסופת חול חזקה שכיוונה משתנה כל הזמן. כדי להימלט ממנה אתה משנה כיוון. אבל הסופה מתאימה את עצמה אליך... למה? כי הסופה הזאת היא לא סתם סופה זרה שהגיעה מאיזה מקום רחוק. היא אתה עצמך. היא מתוכך. ולכן מה שאתה יכול לעשות הוא להיכנע למאבק, להכניס רגל אל לב הסופה, לאטום היטב את העיניים ואת האוזניים שלא יחדור לתוכן חול, ולעבור בתוכה צעד אחר צעד...ואז, כשתישוך הסופה, אתה עצמך לא תוכל להבין כיצד עברת בה ושרדת. אבל דבר אחד יהיה ברור- כשתצא ממנה ותשרוד אותה לא תהיה אותו אדם שהכניס רגל לתוכה" (50, עמ' 8-7).

הפיכת תחושת הגורל לתחושת ייעוד, אם כן, היא תהליך קשה ומייגע של 'קבלה מתמירה', כפי שגנט (51, עמ' 294) מכנה זאת, בו עלינו ללמוד למצוא משמעות בתלאות שעברנו, לארוג נרטיב קוהרנטי של השתלשלות חיינו ולחבק את הגורל שלנו, את ההיסטוריה שלנו, מבישה או מכאיבה ככל שתהיה (52). יגאל אלון (53) אומר כי עם שאינו מכיר ויודע את עברו סובל מהווה דל ועתיד לוט בערפל ואני מאמין כי הדבר נכון לא פחות גם לגבי אינדיבידואלים. היכולת לחזור ולדפדף אחורה באוטוביוגרפיה שלנו היא קריטית, לדעתי, אם ברצוננו לפתח קווי עלילה חדשים, צפויים ומוכרים פחות, בחיינו.

אנסה להמחיש כעת, באמצעות סיפור הטיפול ברני, את עקרונות השיקום והבנייה של פונקציית העיתוד שהצגתי.

תיאור מקרה – "יש לי סיכוי"

כרטיס הכניסה של רני לטיפול היה סימפטום פסיכוסומטי שחלף במהירות, כמעט ללא התערבות מצדי. במהרה התגלה כי סיבה עמוקה יותר, ופחות מודעת, לפנייה שלו הייתה תחושת ריקנות מעיקה שהרימה את ראשה מפעם לפעם ודוכאה בעזרת סמים קלים (לעיתים קרובות) או קשים (לעיתים רחוקות יותר) וסקס מזדמן עם גברים שהכיר באפליקציה שנועדה להיכרויות ללילה אחד או לחצי שעה. רני, פרסומאי בתחילת שנות ה-40, הציג את עצמו כציניקן כרוני שלא מאמין בכלום. לטיפול הוא הגיע מבחינתו רק מחוסר ברירה, לא כי הוא מאמין בלא-מודע "וכל השטויות הלא-מדעיות האלו". הוא תיאר עצמו כאדם קר, כמעט חסר רגשות, אבל בפגישות שלנו יכולתי לראות סדקים של חום דרך ההומור שלו. ככל שהתעמקנו בתחושת הריקנות נראה היה לי יותר ויותר שהיא קשורה בחוויית הבדידות הבסיסית של רני. על אף שהיו לו חברים רבים, עם אף אחד מהם לא היה לו קשר עמוק במיוחד וזוגיות ארוכת-טווח או משמעותית לא הייתה לו מעולם. הוא תיאר לי שבוע אחר שבוע דייטים שנמשכו לעיתים דקות ספורות, וגם זה רק במידה שלא ברח מבית-הקפה מיד כשראה את הבחור. הוא פסל גברים על ימין ועל שמאל, לרוב על בסיס תכונות חיצוניות. האחד היה שמן מדי, לשני גבות עבות מדי ולשלישי אף נשרי. הוא לא התכוון להתפשר ומבחינתו זה היה בסדר גם להישאר לבד לנצח אם הגבר המושלם לא יימצא. הוא ידע שהוא עצמו לא יפה או שרירי במיוחד, אבל זה לא שינה דבר מבחינתו. אני, מצדי, חזרתי בפניו על האימרה החביבה עליי ש"כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". אמרתי לו שאני מאמין שיש בתוכו מחסומים שלא מאפשרים לו לאהוב ושכשנצליח להמיס אותם הדברים ייראו אחרת. הוא גיחך, ולא פעם אף ביקר אותי בבוז, אבל הסכים להמתין. באופן הדרגתי החלו לעלות בטיפול תכנים הקשורים בגירושי הוריו כשהיה בכיתה א', כשנה לאחר שאמו עבר "לידה שקטה" וכואבת. בתחילה היו אלו תיאורים אפורים, כמעט טכניים, של הסדרי הראייה, אך אט-אט אלו הפכו חיים וכואבים והחדר התמלא בעצב. הוא סיפר כיצד היה צריך להתחשל במהירות כדי שאימא, המרוסקת מהטרגדיה, לא תדאג לו מדי וכדי שאבא, שלתחושתו סלד מלכתחילה מהמאפיינים הנשיים שלו, ימשיך לרצות לבלות איתו, עכשיו שהפך לגרוש הולל. הבנו שתקופה זו, עם האבל הכפול שאפף אותה, הייתה משמעותית הרבה יותר ממה שהרשה לעצמו להרגיש, אפילו בתור ילד. הציניקן הכרוני הרשה לעצמו לראשונה להזיל דמעה ובהמשך אפילו לבכות בקול ולמרות שזה הרגיש לו כמו נקודת שפל, אני חיזקתי אותו על ההתקדמות שעשה בעיניי. במקביל, הוא החל לראשונה בחייו לחשוב על העתיד. בתחילה מחשבות על חסכונות ואפיקי השקעה, אבל במהרה אלו התגבשו לפנטזיות על המשפחה שהיה רוצה להקים. מחשבות על בעל ובית וילדים שבאמת יוכלו לדבר איתו ולשתף במה שעובר עליהם. ויום אחד הגיע גם יוסי. באופן לא-מפתיע הוא לא היה מושלם. מלא מדי, נמוך מדי, אבל הוא התאהב. פתאום היו ימים של תשוקה והתרגשות שלא הכיר מימיו, אך תקופה זו הייתה קצרה מאוד ופינתה את מקומה לתחושת קטסטרופה: התקפי פאניקה אימתניים, שמעולם לא חווה כמותם, הציפו אותו. מחשבות אובססיביות לגבי הקשר שיבשו את תפקודו. האם הוא צריך להיות עם יוסי? האם הוא באמת אוהב אותו? ואולי הוא פשוט רוצה לאהוב מישהו? זו הייתה תקופה קשה מאוד עבור כל המעורבים בדבר, כולל אותי. הפגישות השבועיות שלנו הכפילו ושילשו את עצמן ולתקופה מסוימת אף היה צורך בטיפול תרופתי. אבל למרות, ואולי בגלל המצוקה הרבה הצלחנו לעשות כברת דרך נוספת בהבנה של האופן בו העבר של רני השפיע על יכולתו לאהוב. למדנו על הפחדים שלו לנטוש ולהינטש, על האימה שיש מבחינתו בתלות. אחרי חודשים לא מעטים של עבודה אינטנסיבית הוא הגיע לנקודת איזון גבוהה יותר. התנודות החדות בין אהבה לשנאה כלפי יוסי שככו, החרדה פינתה את מקומה לתקווה חדשה והוא היה מסוגל להוקיר תודה ולומר לי כמה האמונה שלי בו, יחד עם זו של יוסי, אפשרה לו להתקדם. "זה כאילו הצלחתם לראות את מה שאני לא ראיתי, ודרך העיניים של שניכם יכולתי לדמיין שאני מסוגל להיות בזוגיות, שאני אפילו יכול להיות מאושר". הוא מצטט לי מתוך שיר של אביתר בנאי (54): "תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן. אבל עכשיו כמו שאני יושב, יש לי סיכוי להינצל, אני חושב".

בעיות פוטנציאליות בעמדה טיפולית מוכוונת-עתיד

מאז שהזהיר פרויד (55) ב-1912 מפני הסכנות שבשאפתנות אנליטית, אנליטיקאים ופסיכותרפיסטים דינמיים הראו הסתייגות מהכנסת ציפיות ומטרות לתהליכים הטיפוליים של הפציינטים שלהם (56) ולכן גם זנחו לעיתים קרובות את ההתייחסות לעתידו של הטיפול ושל המטופל. עד כה ניסיתי לעודד מתן תשומת-לב לאספקט חשוב וזנוח זה, אך עם זאת מן הראוי לתת גם את הדעת על הסכנות האפשריות האורבות למטפל המכוונן לעתיד.

ארון ואטלס (9) מציינים כי חשיבה פרוספקטיבית, מוכוונת-עתיד, עלולה להזניח התייחסויות לסיבתיות ולחזרתיות, להוביל להכחשה של תוקפנות וקונפליקט ולעודד אופטימיות נאיבית. סכנה אפשרית נוספת היא שהרצון להדגיש את התקווה ואת האפשרויות להתפתחות יוביל לאובדן אמפתיה למקום בו נמצא המטופל, מקום שעשוי להיות מיואש ואפל. אבל אולי הסכנה המטרידה ביותר היא שנעצב את המטופל על-פי ערכינו ותפיסותינו ולא על-פי דרכו.

ישנן מספר דרכים בהן אנו יכולים לנסות "לחסן" את עצמנו מפני בעיות פוטנציאליות אלה. ראשית, עלינו להכיר בכך שככל הנראה הציפיות והתקוות שלנו לגבי עתידו של המטופל, ביוניאנים ככל שנשאף להיות, הן בלתי נמנעות וחשוב שנהיה מודעים להן וניקח עליהן אחריות (8). מעבר לכך, לואוולד (5) מדגיש כי המטפל צריך לזהות את הגרעין של המטופל, ראשוני ועמום ככל שיהיה, ועל בסיס זה לסייע לפתח את המטופל ולא על בסיס הרעיונות שלו לגבי מי המטופל אמור להיות. באופן דומה טוען פולנד (57) כי ניטרליות טיפולית אמיתית נוצרת מתוך כבוד לאינדיבידואליות של המטופל. במילים אחרות, נדרשת מאתנו עבודת גילוי ולא עבודת עיצוב.

אדישות להצלחתו של הטיפול וחוסר התייחסות לציפיות ולמטרות עשויה להוות עמדה הגנתית השומרת על המטפל מתחושת תסכול ומפני סכנה של כישלון. יתרה מכך, טיפול ללא ציפיות מועד להיחוות כריק, חסר רגש ובלתי מספק 58)). אני מאמין שהתשוקה חשובה לעבודת הטיפול, אולם חשוב לא פחות שהיא לא תהיה תשוקה לעתיד או ליעד ספציפי. מטרת העל מבחינתי בטיפול היא לסייע למטופל להרחיב את טווח הבחירה שלו, לפתח את הגמישות הנפשית שלו, לפתוח לו אפשרויות חדשות לחשיבה, להרגשה ולקיום (59) ואני מלא תשוקה לגביה, אף כי אני מודע לכך שלא תמיד הבחירות של המטופל מבין הטווח המוגדל שייפרש בפניו ימצאו חן בעיניי או יהיו תואמות לאורח חיי או לערכיי.

ומה לגבי הסכנה של הישאבות לאופטימיות נאיבית? נרי מציע את המושג 'אופטימיות קונסטרוקטיבית' (60, p. 94). בניגוד לאופטימיות פתולוגית, העושה לעתיד אידיאליזציה (61), עמדה זו לא מעוורת אותנו להיבטים השליליים של המצב, אלא עוזרת לנו להכיר בשלילי ולהתמודד איתו. אופטימיות קונסטרוקטיבית היא כזו הפתוחה לספק, לעימות ולקונפליקט. היא אינה סטטית, אלא דינמית ומצויה בתהליכי התמרה מתמידים. אני מאמין שעמדה כזו היא ראויה וחשובה, במיוחד עם מטופלים שפונקציית העיתוד שלהם מוגבלת או שברירית.

הזכרתי קודם את התיאוריה של דנה אמיר על העצמי האקטואלי והעצמי האפשרי ונדמה לי כי כדאי כעת לציין נקודה משמעותית נוספת בתיאוריה זו. אמיר (39) מדגישה כי על העצמי האקטואלי והעצמי האפשרי לחיות זה לצד זה מבלי לדרוס אחד את השני, ובהקשר זה עלינו להישמר מפני מצב בו מתן משקל-יתר לעצמי האפשרי מביא לאמונת-שווא במטופל. אולי פתרון אפשרי הוא, כדברי אחד ממטופליי, להאמין אמונת-חינם, אך לא אמונה עיוורת, ביכולותיו ובטח לא אמונת-שווא דלוזיונלית. לצאת מתוך נקודת ההנחה הבסיסית שהחיים המוגבלים, המייסרים, אינם החיים הטובים ביותר שביכולת המטופל להשיג, אך להיות גם ערים למגבלות המקשות ומסכלות התקדמות ושינוי ולהחזיק יחד עם החשיבה על העתיד גם את החשיבה על העבר (9).

אין ספק כי יהיו פעמים בהם נצטרך לשקוע יחד עם המטופל במרה השחורה ולחיות יחד איתו את המוות הפנימי. ובכל-זאת, ניתן להיזכר בסיפורו של ויניקוט על אותו מטופל שאמר לו  כי "הפעם היחידה שחשתי תקווה היתה כשאמרת לי שאינך רואה תקווה, והמשכת עם האנליזה" (62, עמ' 213). יכולתו של ויניקוט להחזיק הן את הייאוש והן את התקווה בו-זמנית אפשרה לו לגעת במטופל זה באופן שלא ננגע לפני כן בעבר. באופן מעניין, נראה שגם המטופלים עוזרים לנו לפעמים להחזיק את התקווה, למשל כשהם מרגישים שאנו מתחילים לאבד אותה. קופר (8) מציין כי לעיתים, אם מטופל מביע ייאוש ואנו חש שאנו מתייחסים לדבריו באופן קונקרטי מדי הוא עשוי להזכיר לנו שהחוויה שלו אותנו כמרוחקים מדי, לא אכפתיים או בלתי יעילים קשורה באלמנטים של העברה. אך יש להודות שלא תמיד זה כך ולעיתים נראה שמטופלים דוחפים אותנו במאמצים רבים אל מעבר לצוק התקווה. כך, למשל, אחד ממטופליי, אדם שחוויתי מקרוב את היכולת השכנוע מופלאה שלו בכל הקשור לחוסר הערך שלו ולחוסר היכולת שלו להשתנות אי-פעם, מספר ששני מטפליו הקודמים, הראשונה אחרי שנתיים והשני אחרי עשור של טיפול, הביעו תחושות ייאוש בסיום הטיפול, ביטאו אכזבה וחווית כישלון ולדבריו נתנו לו להרגיש שהוא חסר-תקנה. נפילה כזו אל מלכודת הייאוש של המטופל היא סכנה שעלינו להישמר ממנה לדעתי מכל משמר. היא שקולה בעיניי לרצח נפשי, גם אם המטופל הוא זה ששם את הסכין בידנו והניח אותה תחת צווארו.

סיכום

במאמר זה ניסיתי לשרטט מספר בעיות אפשריות בפונקציית העיתוד ולהצביע על עקרונות טיפוליים שעשויים לקדם את הסרת אבני הנגף החוסמים את הדחף המולד של המטופל להתרחק בעקשנות משורשיו.

כשהתחלתי בכתיבת המאמר עדיין לא ידעתי לכדי מה הוא יתגבש. למעשה, עד שלב מאוחר בכתיבה לא היה ברור לי לאן הוא חותר. היו יותר מדי התפצלויות, המון אפשרויות שסחררו אותי, התסיסו אותי, ולעיתים, יש להודות, גם ייאשו אותי. אך בהדרגה, טיפין-טיפין, המאמר החל לתפוס כיוון, רעיונות התכנסו והתמצקו ומה שהיה בליל חסר-צורה, פאזל מילים מפורקות, הפך למאמר המונח היום לפניכם. הייתי רוצה להאמין שמאמר זה מיצה את הפוטנציאל שלו, שהוא הגשים את כל הציפיות שהיו לי ולכם ממנו. אבל בעצם, הדבר הכי טוב שיכול לקרות כעת הוא שאתם, הקוראים, תמשיכו לעבד את הדברים שנכתבו כאן, תיצקו לתוכם את הרעיונות וההתנסויות שלכם ותיצרו פוטנציאלים חדשים, עתידים נוספים ובלתי צפויים.

ביבליוגרפיה

• Seligman, M.E.P., Railton, P., Baumeister, R.F., Sripada, C., Homo Prospectus. New York: Oxford University Press, 2016.
• מקיואן, א., טובת הילד. תל-אביב: עם עובד, 2015.
• מילוא, ד.ש., המצאת המחר. בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.
• גילברט, ד., להיתקל באושר, תל-אביב: מטר, 2007.
• Loewald, H.W., On the Therapeutic Action of Psycho-Analysis. Int. J. Psycho-Anal., 41: 16-33, 1960.
• לפלנש, ז'., פונטאליס, ז'. ב, אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2011.
• Bion, W.R., Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum, 2: 271-280, 1967.
• Cooper, S. H., Objects of hope: Exploring possibility and limit in psychoanalysis. Hillsdale, NJ: Analytic Press, 2000.
• Aron, L., & Atlas, G., Generative Enactment: Memories From the Future. Psychoanalytic Dialogues, 25: 309-324, 2015.
• Jung, C. G., General aspects of dream psychology. In: Collected works, vol. 8, the structure and dynamics of the psyche. New York, NY: Pantheon, 1960.
• להט, א., השראה: פרופ' יקיר אהרונוב מודיע - העתיד משנה את ההווה. כלכליסט, 2009.
•  http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3365730,00.html
• בולאס, כ., תפקידיה של ההיסטוריה. בתוך: א. ימסטט (עורך), המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015.
• מורנטה, א., ארצ'לי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003.
• Summers, F., Kohut's Vision and the Nuclear Program of the Self. Int. J. Psychoanal. Self Psychol., 6: 289-305, 2011.
• אליהו, א., דמדומים. בתוך: אני ולא מלאך. תל-אביב: הליקון, 2008.
• אבידן, ד., דחוף לתת לעצמי. בתוך: ז. סתוי (עורך), 66 משוררים: מבחר חמישים שנות שירה עברית חדשה. תל-אביב: ידיעות-אחרונות, 1996.
• לוין, ח., כשאהיה גדול אהיה קטן. בתוך: מערכונים ופזמונים 2: הג'יגולו מקונגו. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994.
• Sullivan, H. S., The interpersonal theory of psychiatry. New York: W. W. Norton, 1953.
• Stern, D. B., Unformulated Experience: from dissociation to imagination in psychoanalysis. Hillsdale, NJ : Analytic Press, 2003.
• בולאס, כ., גנרה נפשית. בתוך: א. ימסטט (עורך), המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015.
• Kohut, H., Wolf, E. S., The Disorders of the Self and their Treatment: An Outline. Int. J. Psycho-Anal., 59: 413-425,1978.
• קוהוט, ה., השבתו של העצמי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2014.
• קוגן, ק., היות זולתעצמי – סיפור בראשית. שיחות, כ"ה (3):276-282, 2011.
• אלוורז, א., נוכחות חיה: פסיכותרפיה פסיכואנליטית עם ילדים אוטיסטים, ילדים גבוליים, ילדים שנפגעו מחסכים וקורבנות של התעללות. תל-אביב: תולעת ספרים, 2005.
• Winnicott, D. W., Winnicott, C., Shepherd, R., & Davis, M., Home is where we start from: Essays by a psychoanalyst. New York: Norton, 1986.
• קולקר, ש., האדם שהוא אני. בתוך: ד. ו. ויניקוט, חסך ועבריינות. תל-אביב: תולעת ספרים, 2014.
• בולבי, ג'., בסיס בטוח: התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה. תל-אביב: עם עובד, 2016.
• Buechler, S., Still practicing: The heartaches and joys of a clinical career. New York: Routledge, 2012.
• Eagle, M., Why Don't People Change? A Psychoanalytic Perspective. Journal of Psychotherapy Integration, 9: 3-32, 1999.
• קוהוט, ה., כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד, 2005.
• Fink, B., A clinical introduction to lacanian psychoanalysis: Theory and technique. Cambridge: Harvard University Press, 1999.
• סמנה, ר., רוצים שינוי???, 2014.
• http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1459
• אתר האינטרנט של הרשות לשיקום האסיר, דף שיקום נוער
• www.pra.co.il/180409/שיקום-נוער
• Eigen, M., Faith. London, Karnac, 2014.
• Frankl, V., Search for meaning [Video file]
• https://www.youtube.com/watch?v=fD1512_XJEw
• Wolf, E., Empathy and countertransference. In: Goldberg, A., (Ed.) The future of psychoanalysis. New York: International Universities Press, 1983.
• Rosenthal, R., Jacobson, L., Pygmalion in the classroom. The Urban Review, 3: 16-20, 1968.
• Vorhaus, P. G., The development of optimism during therapy. Psychoanalytic Review, 64: 455-459, 1977.
• Akhtar, S., The damaged core: Origins, dynamics, manifestations, and treatment. Lanham, MD: Jason Aronson, 2009.
• אמיר, ד., על הליריות של הנפש. ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008.
• Wachtel, P. L., Relational theory and the practice of psychotherapy. New York: Guilford Press, 2008.
• Wachtel, P. L., Therapeutic communication: Knowing what to say when (2nd ed). New York, Guilford, 2011.
• אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.
• אוגדן, ת. ה., על אי-היכולת לחלום. בתוך: ע. ברמן וש. ויגודר (עורכים), על אי-היכולת לחלום. תל-אביב: עם עובד, 2011.
• Person, E. S., By force of fantasy. New York, NY: Basic Books, 1995.
• בריטון, ר.,  אמונה ודמיון. תל-אביב: עם עובד, 2015.
• רנד, ש., אייכה. בתוך: נקודה טובה [תקליטור]. תל-אביב, נענע דיסק, 2008.
• ויניקוט, ד. ו., התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.
• סמנה, ר., אוטוביוגרפיה – על הקושי להיזכר ועל חשיבות המאמץ לעשות זאת, 2016.
• http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=2070
• ויניקוט,ד.ו., פחד מהתמוטטות. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.
• מורקמי, ה., קפקא על החוף. ירושלים: כתר, 2007.
• גנט, ע., מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.
• סמנה, ר., כוח הסבל, 2013.
• http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1169
• אלון, י., מסך של חול: ישראל וערב בין מלחמה ושלום. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1959.
• בנאי, א., יש לי סיכוי. בתוך: אביתר בנאי [תקליטור]. אור יהודה, הד ארצי, 1997.
• פרויד ז., עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. מתוך: ברמן ע. (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב, עם עובד, 2002.
• Winarick, K., Visions of the Future: The Analyst's Expectations and their Impact on the Analytic Process. Am. J. Psychoanal., 57: 95-109, 1997.
• Poland, W. S., On the Analyst's Neutrality J. Amer. Psychoanal. Assn., 32: 283-299, 1984.
• Raphling, D.L., Interpretation And Expectation: The Anxiety Of Influence. J. Amer. Psychoanal. Assn., 43: 95-111, 1995.
• Abend, S.M., Expanding Psychological Possibilities. Psychoanal. Q.,70: 3-14, 2001.
• Neri, C., What is the function of faith and trust in psychoanalysis? . Int. J. Psycho-Anal., 86: 79-97, 2005.
• Akhtar, S., "Someday ..." and "if only ..." fantasies: pathological optimism and inordinate nostalgia as related forms of idealization. J Am Psychoanal Assoc., 44: 723-53, 1996.
• ויניקוט, ד.ו., עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: ע. ברמן (עורך): עצמי אמיתי, עצמי כוזב תל-אביב: עם עובד (2009).

* שמו של מטופל זה, כמו של יתר המטופלים המתוארים במאמר, הוא בדוי וסיפורו מורכב מסיפוריהם של מספר מטופלים, שלי ושל מטפלים אחרים.

** יש לציין כי גם במידה והשביל היחיד בו התקבע האדם הוא תוצר של בחירה חופשית יש בכך מן הבעייתיות, משום שהוא עדיין בעל מרחב מצומצם. במקרה בו, מסיבות כלשהן, האדם יאלץ לסטות משביל זה הוא עלול לחוות אובדן קשה ותחושה אדירה של החמצה מאחר והשליך את כל יהבו עליו.

*** לצד אזור דיסוציאטיבי זה קיימים גם האזור בעצמי המכונה 'אני טוב' (good me), המכיל אספקטים או חוויות חיוביות של העצמי והאזור המכונה 'אני רע' (bad me), המכיל אספקטים וחוויות מעוררות חרדה ובושה.

**** סקירה מקיפה של נושא זה ניתן למצוא, למשל, במאמרו של מוריס איגל (29).

***** לכאורה, משום שלמעשה גם לאקאן מאמין שהתשוקה היחידה הלגיטימית עבור האנליטיקאי היא התשוקה שהאנליזה תמשיך ותעמיק.

****** דברים דומים מאוד כתב לפניו לואוולד (1960), שבעצמו נשען על דברים שכתב פרויד.